יום העצמאות השנה חל בעיצומה של תקופה ביטחונית מורכבת, כאשר מדינת ישראל מצויה במלחמה רב־זירתית הנמשכת כבר למעלה משנתיים וחצי. השיח הציבורי, באופן טבעי, ממוקד באיומים מבחוץ, באויבים סביבנו ובמאבק על ביטחוננו. אך דווקא עכשיו, דווקא ביום בו אנו מציינים את עצמאותנו, חובה לומר בקול ברור:
האתגר הקיומי הגדול ביותר של מדינת ישראל אינו מחוץ לגבולותיה. הוא מתרחש בתוכה. זו אינה מטאפורה. זו מציאות. החברה הישראלית הולכת ומתפצלת לשבטים ומגזרים, השיח הציבורי מתמקד רובו, כמעט ככולו, באיומים החיצוניים, בעוד שבתוכנו מתרחשת שחיקה איטית אך עמוקה ויסודית של המכנה המשותף.
כולנו יודעים: אין צבא חזק בלי עורף חזק ומאוחד
התפרקות המרקם הישראלי אינה רק בעיה חברתית או תרבותית. היא סכנה אסטרטגית של ממש. חברה מפולגת היא חברה חלשה, ובעיקר חברה חשופה. ככל שהמרחק בין חלקי החברה יגדל, כך גם יישחק כוחה הביטחוני של מדינת ישראל.
כולנו יודעים: אין צבא חזק בלי עורף חזק ומאוחד. ולעולם לא נוכל להגן על עצמנו לאורך זמן כאשר אנו עסוקים בפירוק עצמי. כבר למעלה מחמישים שנה שארגון גשר פועל לחבר בין חלקי החברה הישראלית. לאורך השנים קיימנו מאות מפגשים, והפגשנו אלפי אנשים מכל קצוות החברה, מכל המגזרים, מכל התפיסות, מכל העולמות.
ובכל השנים הללו יש דבר אחד שלא קרה: לא זכור לי שאדם הביט באדם אחר ואמר לו: "אתה לא של ישראל". דווקא במפגש הישיר, פנים אל פנים, מתרחש שינוי עמוק. הזהויות אינן נעלמות, אך האנשים נעשים אנושיים יותר. התיוג האוטומטי מתחלף בהקשבה, החשד מתחלף בסקרנות, וההבנה הבסיסית חוזרת למקומה: אנחנו שונים - אבל שייכים לאותו סיפור.
יש מי שכבר משתמש בה לא רק כביקורת, אלא ממש כתעודת שייכות מדומה
ומנגד, במרחבים אחרים - באולפני הטלוויזיה, ברשתות החברתיות ובזירה הפוליטית, מתפתחת שפה אחרת. כולנו נחשפנו בחודשים האחרונים לקמפיין ולשיח של “אנחנו של ישראל” מול “אתם לא של ישראל”. לעיתים זה נאמר על מסך הטלוויזיה, לעיתים על ידי נבחרי ציבור ברשתות החברתיות, ולעיתים זה כבר הופך לביטוי שגור בשיח הציבורי.
זו שפה שמסמנת, מקטלגת ומדירה. שפה שמחלקת את הציבור ל"אנחנו" ו"הם", ל"של ישראל" ו"לא של ישראל". ויש מי שכבר משתמש בה לא רק כביקורת, אלא ממש כתעודת שייכות מדומה. זוהי שפה מסוכנת. ברגע שאתה אומר למישהו שהוא "לא של ישראל", אתה לא רק חולק עליו - אתה מוציא אותו מהמעגל. אתה מערער על עצם השותפות שעליה מושתתת המדינה, ואתה פוגע ישירות בלב הרעיון שעמד בבסיס דבריו של הרב זקס: הגורל המשותף, זה שמחזיק חברה גם כשהיא קרועה במחלוקת.
אין אזרחים “יותר” או “פחות” שייכים. אין מבחן נאמנות שקובע ישראליות לפי עמדה, זהות או אורח חיים. עלינו להשתחרר מהשפה המסוכנת של “אנחנו של ישראל” מול “אתם לא של ישראל”.
שנת העצמאות הקרובה צריכה להיות בסימן אחד ברור: כולנו של ישראל. זו לא סיסמה. זו בחירה. בחירה להפסיק לקטלג, להרחיק ולשסות ולהתחיל לחבר.בחירה לנהל מחלוקות בלי למחוק זהויות. בחירה להבין שגם מי שחושב אחרת, הוא חלק מאיתנו.
להתחיל לומר בקול ברור: כולנו של ישראל
יום העצמאות הזה הוא גם פתיח לתקופה פוליטית טעונה, עם מערכת בחירות שנמצאת כבר מעבר לפינה. בחירות הן רגע שבו חברה בוחנת לא רק את עמדותיה, אלא את יכולתה להישאר קהילה אחת גם כשהיא חלוקה לעמדות שונות. במובן הזה, בחירות אינן רק שיא של חופש, אלא גם מבחן של בגרות לאומית ושיאו של ההליך הדמוקרטי בואו נשמור עליהן כך.
הן יכולות להיות רגע של התחדשות, או רגע של פירוק. הן יכולות לבנות חברה, או להעמיק את השבר שבתוכה. אבל דווקא משום כך, האחריות שלנו גדולה יותר. עלינו לעשות הכל במטרה שהבחירות לא יהפכו לזירת השמצות, דה־לגיטימציה ופירוק נוסף של המרקם העדין שמחזיק אותנו יחד.
אפשר, וצריך, להתווכח .אפשר, וצריך, להיאבק על עמדות. אבל לצד זאת לזכור בכל העת את אותה שותפות גורל בה חולקים יחדיו כל אזרחי ישראל. זו אינה רק המלצה להתנהלות פוליטית. זו תפיסת עולם אזרחית. היא קובעת אם נצא ממערכת הבחירות מחוזקים, או מפורקים וחלשים עוד יותר. זה צריך להיות היעד הלאומי שלנו ביום העצמאות ה־78: לא רק לנצח במלחמות שמסביב, אלא לעצור את המלחמה שבתוכנו. להחליף את שפת ההדרה בשפת השייכות. להפסיק לדבר בשפה של "מי של ישראל", ולהתחיל לומר בקול ברור: כולנו של ישראל.