ב-07.10.1944 פרץ מרד הזונדרקומנדו, פלוגות העבודה המיוחדות באושוויץ. אנשי הזונדרקומנדו היהודים האחראים על שריפת הנרצחים בתאי הגזים, תכננו שנה וחצי לפגוע בקרמטוריומים, המשרפות, בתאי הגזים ואז לחתוך את הגדרות ולברוח. הסיכויים להינצל היו קלושים אבל הם רצו לפגוע במכונת ההשמדה הגרמנית שבלעה 4000 קורבנות ביום.
רוז'ה רובוטה, חברת השומר הצעיר בצ'חנוב פולין, הגיעה לאושוויץ וגייסה נשים שעבדו במפעל הנשק אוניון וורקה בבירקנאו. באומץ כביר הן מבריחות כמויות זעירות של אבק שריפה מהפגזים שהן מכינות במפעל- כפית ליום. בתחתיות כפולות של צלחות ובכיסים מיוחדים באמרות השמלות. רוז'ה העבירה לנח זבלדוביץ מראשי המחתרת ורימונים ולבנים מוכנים לפיצוץ.
מועד המרד נקבע ל- 7.10 אחר הצהריים, אלא שכניסת חיילי אס.אס לקרמטוריום 4 ו-5 שיבשה את התוכנית ואנשי הזונדר פתחו במתקפה בחצות היום. הקרב ההירואי נמשך שעות. 452 אנשי זונדרקומנדו נהרגו. 80 נלכדו במחסן בכפר סמוך והנאצים העלו אותם באש. קרמטוריום 4 נהרס ו- 5 חדל לפעול.
רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין, עונו נוראות כדי להסגיר את המחתרת. רובוטה שמכירה את שמות כולם, העבירה מסר לחבריה ששתקה. שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ, ב-6 לינואר 1945, הן הוצאו להורג בתלייה. לפני מותה רוז'ה קראה לנקמה.
השבוע, ביום השואה, הניף איש הפרלמנט הפולני קונרד ברקוביץ' ממפלגת הימין הקיצוני קונפדרציה, דגל ישראל ועליו צלב קרס. היהודים הם הנאצים אמר.
יחיא סינוואר העריץ נאצים. קרא ותרגם את מיין-קאמפף. מי שכונה "הקצב מחאן יונס" בשל אכזריותו הכריח חשודים בשיתוף פעולה לכרות קבר לפני מותם ולאנשיו הורה לצפות בסרטים על הנאצים. ב-2004 כתב בכלא את הספר "הקוצים והציפורן" שגיבורו אחמד, איש חמאס שקורא למלחמת ג'יהאד דתית, מאדיר פיגועים וחטיפות ושואף לרצח היהודים. אחרי ה-7.10 הפך הספר רב-מכר במיליוני עותקים. באיראן הוצאו 6 מהדורות בשבועיים והכל נחטף. גם במערב הצליח מאד.
השואה לא רחוקה במונחים היסטוריים, 80 שנה זה הרגע. סבתי הלה גלטמן, הגיעה לאושוויץ חודש וחצי לפני המרד בטרנספורטים מגטו לודז'. אמא ואבא, האחים הקטנים, כולם נרצחו בגזים. בת 16 נשלחה לבלוק הנשים בבירקנאו.
כשהגעתי לאושוויץ במשלחות הראשונות מישראל, הלכתי לחפש את ביתני הנשים. לפני צעדנו בטקס עם דגלי ישראל ואני שנשאתי דגל, גיליתי שאין לי חצאית לבנה ומסדין בית המלון הפולני גזרתי וקשרתי כדי לצעוד במעיל המשלחת בכחול ובלבן. קיוויתי שיחזיק. החזיק.
התרחקתי מהקבוצה ונכנסתי לביתן. חושך ירד ואושוויץ היא מקום מפחיד. ניסיתי לדמיין את סבתא ופתאום החריד אותי קול גרמני. התייר שראה את חיוורוני נבהל. לא הצלחתי לדבר.
סבתא לא סיפרה הרבה. היתה מלאת אהבה ורכות, תמיד מחבקת ומחמיאה, אלגנטית ושקטה ואף פעם לא הבנתי מהיכן גייסה אומץ לברוח בצעדות המוות. פעם שאלתי ובאופן נדיר ענתה שהניחה שיהרגו אותה אז לפחות לנסות להימלט. כשניסיתי לכתוב מתוכה לא הפסקתי לאכול. ברקע היו חדשות ומתקפות על בית-המשפט ושר שמצהיר שלא יקיים פסיקה, וחשבתי מה יגידו כל הפדופילים וסוחרי הנשק והפרוטקשן והרוצחים עם הצהרה כזו. אולי אנחנו מעדיפים לשנוא אחד את השני במקום להסתכל לאימה האמיתית של סינוואר וצלב קרס בעיניים.
קשת אחים, מוקדש לסבתי הלה לויט ז"ל ולאמיצות והאמיצים שאין מילים לתאר מה עברו.
כל המחנה סער. כולם דיברו על הקרמטוריום שהתפוצץ. אנשי האס.אס שמתו. "אנשים משלנו עשו את זה", חזרו ואמרו. "אנשים משלנו". כאילו נמסך קצת אור באופל. לחשו שהגרמנים גילו שהפיצוץ נגרם מאבק שריפה ועכשיו חוקרים את הבנות במפעל. הציצה בבנות במסדר וניסתה לנחש מי מהן. היא היתה חדשה, כמעט לא הכירה אף-אחת, חוץ מחברה שהגיעה מלודז'. מיעטה לדבר, קמה ועמדה ושכבה ושוב קמה ועמדה והלכה וניסתה לעכל מה קורה. בהתחלה חשבה שכולם טועים. שאולי אמא ניצלה. הקטנים באחד הביתנים. אחרי הביטה באובססיה בכל ערימת גופות וכמעט השתגעה.
מישהי אמרה שתכננו לפוצץ באוגוסט. בדיוק אז הגיעו. אולי היו ניצלים? עצמה עיניים לשקוע אבל השאגות לצאת החוצה לא הפסיקו. ההוראות בפולנית היו קצרות. מתחילים ללכת מחוץ למחנה לכיוון גרמניה. מה? לאן? אבל כשכולן התחילו לנוע בדבוקה לכיוון השער הרחוק שנפתח, שמעו מאחור הצלפות שוט וצעקות. "לוקחים אותן לבלוק 11", זעקה מישהי באימה ועיני כולן ליוו אותן לטעת בהן כוח כשנמשכו לכיוון אושוויץ כמו לעיסה כהה עד שנעלמו.
בימים הבאים הלכו והשעות הסתחררו וריח העצים היה חד וחריף. רק למעלה הסתכלה. למשוך קדימה בזרועות, מעץ לעץ לנוע. מדי פעם פילחו את האוויר יריות. הסתובבה לראות אבל זו שמאחוריה אמרה בזעם "אם תסתובבי תעצרי את כולנו. לכי כבר, לכי!" שוב היה צליל ירי ושקט ושוב ודמיינה שהיא הולכת במשבצות. כל משבצת בלי לעצור ואין יריה. ובאמת לא היתה ואז כן. וכל לילה עצרו. בצידי הדרך בתעלות הורו להן לשכב. המגע הקשה של האדמה בראש המגולח הכאיב לה. עכשיו הריחה את רטיבות העלים והבוץ. מיד בזריחה היו קמים. סובבה את הראש וראתה עוד ועוד אנשים שוכבים. אי אפשר היה להקיף בעין. המונים.
מראה אמא והאחים שוב עלה. אולי שכבו שם מקופלים כמוה. אולי אמא שרה להם משהו לפני. אולי התפללה אולי כלום. אולי חיבקה. יחד היו במותם. ופתאום חשבה, אני לבד. לבד לגמרי. לידה שכבה חנה מהעיר שלהם. האס.אס התרחקו קצת. הביטה שוב ליער. "הם משלנו" נזכרה במילים על הזונדרקומנדו והנשים. "משלנו" והעזו. הביטה ברגליים שלה. ביער. ברגליים. ואז עצמה עיניים עייפות. איך תקום. חנה. תראי את היער. חנה הביטה בעיניים גדולות חומות. מבינה. "אבל איך?" "נרוץ מהר" ענתה לה. משכה באניצי השיער הבלונדיני שלה כאילו מאיצה בהם לגדול. תראו יש יער. יער. וחשבה, ואם לא נצליח והיריות, הרי תמיד אמא והאחים מחכים לה. תמצא את הערימה שלהם ותשכב לידם. סוף סוף תדע איך היה ברגעים האחרונים.
הביטה שוב בחנה. וברגע אחד. קמו שתיהן.
כל הלילה רצו, שמעו יריות אבל רצו. כשראו אסם, כשלו פנימה. בבוקר הגיע האיכר. הצטלבה ואמרה אווה מריה. בת של רב ושוחט. אלוהים אדירים. האיכר הביט בה ואז בחנה. אנחנו ממחנה שבויים פולני אמרה. בחן אותן ואז אמר- תעבדו בבית וסימן שתבואנה. כשהתקרבו ראתה דגלי צלב קרס. הביטה בחנה המומה אבל המשיכו. התברר שבקומה הראשונה השתכנה מפקדת הגסטפו המקומי. בזכות עיניה הכחולות האמינו להן, חודשים עבדו. כשהתקרב הצבא האדום ברחו הנאצים ורק קצין אחד נשאר. עלה לקומה השניה. אני יודע שאת יהודיה אמר. הכינה עצמה ליריה למרות שהכחישה. אז התחיל מדבר ביידיש. כבר חיכתה ממש לפגוש באמא ובאחים, הטיחה בו שלמד יידיש מהקורבנות שהרג.
ואז התוודה. הוא יהודי בעצמו. מרגל בצבא האדום ולכן נשאר ומחכה. הן ניצלו. בארץ פגשה בו בקיבוץ בדרום.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך.blueori@gmail.com.