בית המשפט העליון, בהרכב מורחב, ידון הבוקר (ד') בעתירות להדחתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. יש הרואים בעצם קיום הדיון חריגה מסוכנת - התערבות של בית המשפט בשיקול הדעת של ראש הממשלה. אחרים יטענו כי שר המואשם בשיבוש עבודת המשטרה, בפגיעה בשלטון החוק ובביזוי מוסדותיו - זה עצמו חריגה שאינה נסבלת.
כל הכרעה תוביל לפיצוץ
כך או כך, עצם הדיון ותוצאותיו מסמנים כבר עתה מפלה ציבורית ומוסדית: כל הכרעה שלא תתקבל, עלולה להיות חומר נפץ דליק במחלוקת הקורעת אותנו מבפנים. אלא שאת הטרגדיה של הכרוניקה הידועה מראש, ניתן היה למנוע, אילולא היינו מסיתים מבטינו מהכתובת על הקיר שנכתבה באותיות קידוש לבנה.
מי שהיו צריכים להיות ראשוני המתנגדים למהלכים הציניים של נתניהו, בהכנסתו של בן גביר לחיינו הפוליטיים - אם בדחיפתו למפלגת הבית היהודי ואם במינויו לאחד התפקידים הרגישים במדינה - לא רק שלא עמדו בפרץ, אלא נדמו. בתוך הציונות הדתית והנהגתה לא קמה אופוזיציה של ממש, לא נשמעה אזהרה המאיימת בפילוג, ולא הוצב הקו האדום.
זה היה רגע הנירמול. הרגע בו בן גביר שתמיד היה נחשב מחוץ למחנה - קיבל הכשר, ובדיעבד זה היה אותו הרגע בו הטרור היהודי הפך למשהו שניתן להחיל או לכל הפחות להתייחס אליו כסטייה נסבלת, מכאן, הדרך הייתה קצרה בהרבה מכפי שנדמה.
חדל להיות "השוליים"
ב־2019, ערב סגירת הרשימות, בכירים בבית היהודי: הרב רפי פרץ צפוי לפרוש מראשות הבית היהודי שעמד מראש הרשימה והזהרתי: "הכנסת את זרע הפורענות מהדלת הראשית, וזה אינו דבר של מה בכך". הדברים הללו, שאולי נדמו לרבים במחנה שלנו כהפרזה, הם היום חלק מן השיח המרכזי בציונות הדתית עצמה. מה שנדחק אז לשוליים, והטריד מיעוט, הפך היום לדאגה של רבים.
מי שבחר אז להכחיש את הגזענות שחלחלה אל תוך המחנה, את הזילזול בדמוקרטיה, והעדיף להיאחז בדיונים סמנטיים: האם בן גביר "כהניסט" או לא, והאם עדיין תמונתו של הרוצח ברוך גולדשטיין תלויה בסלונו - נדרש היום להתמודד עם תוצאה מוחשית בהרבה: טרור יהודי - המאיים לא רק על פלסטינים, על צה"ל, ומוסדות המדינה, אלה על עצם הלגיטימציה של מפעל ההתנחלויות.
כמו עשבים שוטים שאינם נעקרים בזמן, כך גם טיבם של תופעות חברתיות הגם שהם חריגות ושוליות, כשאינן נתקלות בהתנגדות סופם שיתפשטו. מרגע שבן גביר התנרמל קיבל לגיטימציה, וחדל להיות "השוליים" גרורתיו חתרו בתנועה עקבית אל מוקדי ההשפעה, והכוח. מה שנראה אז כמהלך פוליטי ציני, שהנהגת הציונות הדתית נמנע מלהתייצב כנגדו בעוז, התברר כמהלך מכונן, כזה שאי אפשר לנתקו מן ההקשר הרחב של עליית הטרור היהודי.
כשל מנהיגותי, ועיוורון מוסרי
הפרובוקטור שהפך למודל חיקוי, הדמות שנישאה על גלי קסם הפונדמנטליזם הרדיקלי בעיני צעירים, לא נעצר באדום. היה למודל של אותם צעירים. "נער גבעות" ההופך לשר הממונה על חוקריו - אוכפי החוק - איננו רק סיפור אישי של הצלחה. זה כבר מסר, שהדרך הזו עובדת. ושעבריינות והקצנה איננה מכשול, אלא מנוף. וכפי שכתבתי כבר אז: "בחינוך חשוב מה שמטיפים, אך חשוב הרבה יותר מה שעושים".
כיום מאחורי בן גביר הנדון על התערבות בדרג המבצעי של המשטרה, החמרה סלקטיבית באכיפה כלפי מפגינים, יוזמות למעקב אחר אזרחים ודשדוש באכיפה כלפי טרור יהודי, עומדים כבר מאות אלפי תומכים, המגייסים לטובת מעשיו גם את הביקורת הלגיטימית על גבולות הכוח של בית המשפט, ומאיימים בהחרבת המבצר.
עצימת העניים כלפי עבריינות וביטול הטרור היהודי כ"עשבים שוטים" ועד למציאות הנוכחית זהו אותו סיפור: כשל מנהיגותי, ועיוורון מוסרי. ערכה של ההתפכחות המתרחשת כעת במחננו, גם בקרב מתיישבים ותיקים, תיקבע, רק אם תיתרגם לעשיה מערכתית באמצעות חינוך, מחויבות לדמוקרטיה, והתנהלות פוליטית .
שיקול פוליטי קצר טווח על פני אחריות מוסרית ארוכת טווח
הדיון בבג"ץ יעסוק, מן הסתם, בגבולות הסבירות, בסמכות השר להתערב בהחלטות המשטרה ובסמכותו של בית המשפט להורות על הדחה. אך מעל לכל הוא ישמש ראי לחברה שבחרה, במודע או בשתיקה, להכשיר תהליכים שלא השכילה לזהות את סכנותיהם; למנהיגות שהעדיפה שיקול פוליטי קצר טווח על פני אחריות מוסרית ארוכת טווח.
גם אם בית המשפט העליון יתערב ויורה לראש הממשלה להדיח את בן גביר, וגם אם לא, השאלה האמיתית לא תיפתר בפסק דין. היא תישאר תלויה ועומדת לפתחנו. כשכתבתי אז לרב פרץ כי "נתת מקום לקנאים שישרפו את הבית מבפנים", היום, בפתחו של הדיון, קשה לטעון שהייתה זו הפרזה.
הכותבת היא חברת מפלגת ישראל ביתנו ועמיתת מחקר במכון הרטמן