הבעיה במונולוג של אילנה דיין היא לא התוכן אלא המניע

העיתונאית הוותיקה אילנה דיין נשאה השבוע מונולוג נוסף שעורר עליה את זעמם של הצופים. בחלק האחרון של עובדה, היא ביקשה להקדיש את "שתי הדקות האחרונות של המשדר שלנו לחיי אדם". בקול רועד לעיתים, ובפאתוס ששמור רק לה, היא דיברה בכאב על הזוג שנרצח ברמת גן מטיל איראני, על הילדים שנספו בבית שמש, ובאותה נשימה גם על המשפחה הפלסטינית שנורתה למוות מאש צה"ל לאחר שחיילים חשו סכנה לחייהם. לשיטתה, חוט השני השוזר בין כל האירועים הוא קדושת החיים אל מול המוות.

כמה נפלא. באמת. אני מסכימה עם רוב המילים שנאמרו שם. בטח שחשוב לא לדבר סרה במתים שלא הספיקו להגיע למרחב מוגן, ודאי שקריטי לספק הגנה לחלשים נעדרי מרחב מוגן. הבעיה בטקסט של עיתונאית ערוץ 12 זה לא התוכן, שהוא באמת ובתמים נוגע ללב, אלא המניע העומד מאחוריו.

כשאילנה דיין מדברת בקול שבור על "האחריות על אלה שמוציאים אותנו למלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה", ברור לי שעל הדרך היא גם רוצה להתנגח בנתניהו. ברור לי שלצד ההתעקשות המרשימה על "קדושת החיים", יש כאן גם התנגדות נחרצת וחריפה לשלטון ולכל מה שקשור אליו. וזה מותר כמובן, ולגיטימי ואפילו מוצדק מאוד, רק למה לא לקרוא לילד בשמו? כשאילנה דיין מדברת, אין לי ברירה אלא לחוש במניע לא טהור שעומד מאחורי מילותיה. קדושת החיים וגם שנאת השלטון.

הרי זה אופייני למגישה הוותיקה. לא מדובר בפעם הראשונה בה דיין ביקשה לנצל את דקות השידור היקרות כדי להעביר מסרים פוליטיים במסווה של דיבורים יפים ורגשות חזקים. בשתיקה רבת המשמעות בראיון המפורסם עם אלי שרעבי, בנאום מנבא האימה שנשאה בחודש מרץ 2023 על הרפורמה המשפטית ועוד ועוד. כאמור, זה לא חדש ולא מפתיע וגם לא חמור, במיוחד כשבימינו כל אחד מנצל את זמננו להפצת מסרים פוליטיים. אבל זה בהחלט מאכזב, שראייה פוליטית צרה מרדדת רעיון עמוק ויפה כמו קדושת החיים, ומאפשרת התעלמות מהמציאות הכוללת במזרח התיכון ואפילו יצירת משוואה מקוממת בין חייהם של הנספים במערכה מול איראן לבין פלסטינים שנורו בשוגג מאש צה"ל.

כן, זה באמת עצוב אבל החיילים שלנו קודמים

אי אפשר לכתוב על המונולוג של דיין בלי להתייחס לחלק שלה על "חייהם של עלי וואעד מהכפר טמון ושל ילדיהם הקטנים מחמד ועותמאן. הם לא מתו מטיל איראני, אלא מאש ישראלית". בני המשפחה חזרו מקניות בשכם, הרכב האיץ, וכוח צה"ל ומסתערבים ירה לעברם לאחר שהחיילים חשו מאוימים. או בניסוח של דיין, "אפשר לשמוע את הלוחמים שאומרים שהרגישו מאוימים אבל אז צריך לראות את המבט בעיניו של הילד שראה את הוריו ואחיו נורים לנגד עיניו ולהישאר איתו רגע". כן, באמת ובתמים יש כאן צער נורא על מותם של הילדים ובני המשפחה, בטח אם זה נעשה בשוגג. אבל יודעת מה אילנה, וסליחה על הצורך לומר את המובן מאליו, קדושת החיים של כוחות הביטחון שנמצאים בשטח יומם ולילה בתנאים בלתי אפשריים, היא זו שקודמת להכל.