תחשבו מה הרגשתם כשקראתם בפעם הראשונה על התעללות בילדים רכים בגני ילדים. איך המוח סירב להאמין שזה נכון כי מי מסוגל לרוע כזה. מיד התגנבה מחשבה להרחיק את הזעזוע: אולי ההורים מגזימים? אולי ילד הרביץ ומאשימים גננת? הרי לא תמיד היו מצלמות והגננות הפוגעות לרוב הכחישו. אז מי יודע מה האמת?
עכשיו תחשבו על פגיעה אחרת שהמילים שלה כבר נאמרות. פגיעה מינית טקסית. המוח מסרב להאמין. תניחו רגע בצד ימין שמאל, זה בכלל לא העניין ואל תתנו לבלבל ולגרור אתכם לויכוח הזה. תישארו עם השאלה היחידה שצריכה להישאל: האם חס ושלום חס ושלום מתרחשות פגיעות איומות כאלו בילדים, כי אם כן, האדמה צריכה לרעוד.
הסיפור הקשה מאחורי התלונות
בשנת 2015 פנה למשטרה מנהל המרפאה בביה"ח הדסה לטיפול בילדים ובנוער נפגעי פוסט-טראומה, הפסיכיאטר ד"ר בן הראש, וסיפר על מקרים "משונים" שמגיעים אליו ואל עמיתיו שמעולם לא שמעו כמותם: "מספר גדול של ילדים נפגעים, שאין קשר ביניהם, עם סימפטומים דומים, מוזרים..." תיאורים מחרידים של פגיעות מיניות. בנוכחות אנשים, עם כל מיני טקסים מזעזעים. ילדים שלא הכירו, ממקומות שונים, מסרו עדויות מבולבלות, לא קוהרנטיות, אבל עם דפוס שחזר.
במחלקת נפגעי טראומה יודעים - פגיעה מינית גורמת תמיד למצוקה נפשית נוראית. אבל לפעמים הנפש כדי להגן על עצמה גם עושה מיני הפרדות, פיצולים. מתנתקת כדי לא לשאת מה שקרה. לפעמים הניתוק עצום עד פגיעה בלתי חוזרת ונוצרת תוצאה אבסורדית - נולדת הפרעה נפשית והמעשים שמכלתחילה הובילו אליה, נחשדים כשקריים כי הוא הרי סובל מהפרעה, לא? אז איך נאמין לו שלא המציא.
עו"ד אורי אגוז | , צילום: פרטי
אבל ד"ר בן הראש הוא פסיכאטר בכיר מיומן בפגיעות מיניות וללבו התגנב פחד עצום שחייב היה להעלות על הכתב ולשלוח למשטרה- ".. האם יש חשד לקיומה של פשיעה מאורגנת בתחום הילדים?" רשם שם אחרי שתיאר מה הם פוגשים. וביקש שיחקרו. רשת פדופיליה.
ט.מ היתה סטודנטית שלי בניסן נתיב. היא באה מבית חרדי. שקטה, רצינית, עובדת קשה. מסוג התלמידות שמורגש שהן נושאות עולם שלם בפנים.
אני באתי מרקע של היכרות עם נפגעי פגיעה מינית. בסניגוריה הצבאית גם ייצגתי פוגעים. ט.מ לא דיברה על פגיעה אבל מקטעי דברים שאמרה, התנהגויות מסוימות, אגיד בזהירות שלעיתים אפשר לזהות שמישהו עבר פגיעה מינית. הרגשתי שהיא עברה. שושנה סטרוק ז"ל באה מבית ציוני דתי. היא צעקה שורה של תיאורים כואבים מטלטלים. הנפגעות והנפגעים שפנו לרב מדן והשמיעו עדויות על פגיעות בטקסים באו מבתים דתיים.
פגיעות יכולות להתרחש בכל מקום, בכל מגזר, ילדים חסרי אונים מול אנשים תאבי כוח וחולים זו משוואה אכזרית. אבל העדויות האלו ספציפית הגיעו מהמגזר הדתי והחרדי. אז מה אמור לעשות מי שרואה בעצמו מנהיג רוחני דתי? להגיד שזו עלילת דם חילונית או לבקש בירור וחקירה?! "מדהים אותי איך כל פעם החילונים ממציאים דרך חדשה להשמיץ את הדתיים, והדתיים נופלים בפח" אמר הרב לוינשטיין ואותי מדהים איך במקום להיות מנהיג רוחני הוא מצא דרך חדשה לפגוע בציבור שלם שאין לו קשר לעדויות שהגיעו מנערות ונערים מבתים דתיים. ומה שעוד מדהים זה כמה זלזול הוא מפגין בציבור אליו הוא פונה, כאילו מדובר בעמי ארצות, נגיד להם הכל והם פשוט יאמינו. הכל עלילה חילונית. ברור. למה לדרוש בדיקה כשאפשר להסית.
4 שנים אחרי המכתב של ד"ר בן הראש פרסם העיתונאי חיים ריבלין תחקיר בהסתמך על 115 עדויות ילדים חרדים מירושלים, חלקם הגיעו לטיפול אחרי שהוריהם זיהו התנהגות מדאיגה. "זה היה המסע הכי קשה שיצאתי אליו" אמר. "לא האמנתי לעומקי הרוע האנושי".
שורת מומחים ניסתה לפצח את המקרה
שורה של מומחים לטראומה ביניהם ד"ר ג'ואנה סילברג ופרופ' אלי זומר שוחחו עם הילדים וגיבשו מסקנה חד משמעית - התיאורים אמינים והתגובות הפיזיולוגיות והפוסט-טראומטיות מעידות על פגיעה עקבית ומתמשכת.
בפברואר 2020 תכנן ראש אגף חקירות ניצב גדי סיסו להקים צוות מיוחד "צפנת פענח" שיחדור לתוכנות דארק-נט ברשת עם אמצעים מודיעיניים כי הוא חשד שאולי אכן פועלת בארץ רשת כזו. למרבה הצער הוא סיים את תפקידו והצוות לא הוקם.
ט.מ נחשפה בשמה טס מאיר והעידה. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. שלושת הלאווים האיומים ביותר. את הקטע הבא ביקשתי לכתוב ביד רוטטת בשם אותם ילדים וילדות שמתחננים שנשמע אותם, ילדים לא של ימין ולא שמאל, ילדים שלא מגיע להם שישתיקו אותם בתירוץ של עלילה חילונית או דתית, ילדים אמיתיים שמתחננים שנציל אותם לפני שילכו לאיבוד בתוך עצמם:
"אף אחד לא יאמין לך חשבה לעצמה. אף אחד אף אחד אף אחד אף אחד בעולם. והמילים נדנדו אותה כמו ערסל והרגישה איך מבחוץ נעטף הכל שתיקה והיא לא שומעת את האנשים שהתגודדו סביבה ורק נבלעה פנימה פנימה כאילו רחוק כאילו צנחה בתוך עצמה למטה למטה שאף אחד אף אחד לא יכול להגיע לשם ורק בחוץ נמצא הגוף כמו דפנות של בור אבל היא כבר רחוקה בתוכו מאד.
כמו יוסף, נזכרה בסיפור שסיפרה המורה לשבת, והיה לה זמזום שקט באוזניים כמו שתמיד היא מרגישה כשהיא צוללת למטה והחזיקה החזיקה כמה שיכלה עד שהקולות בקעו את מעטפת הציפה שלה ולא הספיקה להעלם כי הם משכו אותה החוצה ושוב ראתה את המסכות סביבה. לפעמים היא כן מצליחה להעלם בבור. אפילו כשעיניים נשארות פקוחות היא בוהה בנקודה אחת בקיר איפה שתלויים שמות החודשים. הכי היא אוהבת כסלו. עגול כמו כיס. אבל מרוב מאמץ לפעמים הראש כואב לה ועכשיו ניסתה להיזכר בסמל של כסלו אבל המסכות התקרבו. אף אחד אף אחד אף אחד שוב נתגלגלו מהר מהר המילים כי המלמול מבחוץ נהיה חזק יותר והיתה צריכה להשיב לו מלחמה. אף אחד אחד אף.
העיניים במסכות אמרו משהו. והיא לא ענתה וחשבה שחורי העיניים כמו כפתורים, כמו חתולים. רק כשהרים אחד שוב את הקול ואמר שמעת נעמה, שמעת נעמה שמעת נעמה הבינה פתאום שאליה הוא מדבר. אבל לא קוראים לה נעמה. והם כולם נהמו נהמו נעמה, זה השם החדש נעמה. מבינה? מבינה? הרים שוב את הקול. מבינה? ורק אז כאילו התעוררה פתאום. נעמה. נעמה קוראים לה עכשיו, אבל היא לא נעמה אז היא לא כאן בעצם. כן. כן?
כן, הנהנה מהר מהר והצמות שהיו נתונות בשתי קוקיות עם כדורים אדומים שעליהם צוירו דובדנים ושאותן אהבה מכל הגומיות שלה, נתקלו אחת בשניה ועשו רעש אף אחד אף אחד אף אחד. בצד היתה עוגת קרם בקרטון מלבני וריח הקרטון התערבב בשוקולד וחשבה הכי חשוב לא להרגיז אף אחד אף אחד והכל התערבב והתערבב וחשבה הם אנשים גדולים. גדולים. המעילים הפחידו אותה. כל-כך חשוב להקשיב לגדולים. תמיד גדולים יודעים. המילים הסתחררו סביבה כמו במעגל כל-כך חשוב להיות ילדה טובה ולא כועסת ולא מתווכחת ועושה לשון מוריה ומדקדקת וחוזרת ואומרת ולא כועסת ולא מתווכחת ולא כועסת ולא מתווכחת והפעם קפצו המילים כמו על חבל ובכלל לא היתה שם ורק ריח של קרטון ומין רטיבות שהיתה באוויר ועשן הלכו איתה כשנתנו לה לצאת. אף אחד אף אחד אף אחד. בשביל מה בכלל לדבר. חשבה. אולי לא תקום נעמה מחר בכלל. פשוט לא.
"קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אׇזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי" (איכה, ג, נו)
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.