המקרה הכואב של שושנה סטרוק מחייב את כולנו לדבר אחד

"המתן לי שלושה ימים" הוא ביטוי שגור בעולם האגדה. על אף הנוהג כיום, שהתגובות הן מיידיות, ופרשיות תהומיות מאבדות את תשומת הלב אחרי כמה שעות - שנים רבות אני ממתין, עד שדברים שאני מבקש לומר מעובדים ומתיישבים על הלב. יש בכך חיסרון בשל האפשרות שהם יהיו כבר לא רלוונטיים, כי תשומת הלב הציבורית תנדוד למקום אחר; אבל היתרון הוא בכך שתשומת הלב אינה מופנית על מה שהיה, אלא אל העתיד - אל מה שיהיו קווים שעשויים להתמודד עם המקרים הבאים. מבקש לציין שאיני מכיר את משפחת סטרוק, ולמיטב זכרוני מעולם לא היה לי קשר כלשהו עמם.

כל מקום בו יש מי שזועק - צריכה להיות אוזן קשבת

קול דמי אחינו זועקים אלינו מן האדמה: בכל מקום בו יש מי שזועק - צריכה להיות אוזן קשבת לזעקתו. אין אנו יכולים לקבוע מראש את עמדתנו. מניסיון החיים שלי למדתי שהכל יכול להיות, בין שדברים שקריים לחלוטין, בין שאמיתיים לחלוטין, ובין שמתחולל מה ששכיח ביותר והוא שדברים שנאמרים נמצאים בין שני הקצוות, והתמונה מורכבת עד מאוד. גם שהזעקה באה ממי שאנחנו סבורים שתודעתו פגומה או בעייתית - החובה הזו קיימת. אסור לנו להשתיק זעקת כאב ותביעה. ואכן, בקהילות ישראל באירופה היה נהוג מעשה הקרוי "עיכוב קריאה", בו ניתנה האפשרות למי שנעשה לו עוול לעכב את קריאת התורה עד שתהיה אוזן קשבת לטענותיו.

אכזריות גדולה היא לפגוע במשפחה כאשר היא שרויה באבלה הקשה. הדבר נכון אפילו בשעה שסבורים שאפשר שהיא פעלה לא כראוי. זהו איסור חמור כל כך, ופגיעה אנושית נוראה. כך קובעת ההלכה הרגישה כל כך: "אם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב: 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד'" (שולחן ערוך רכח, ד). על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחוסר ידיעה מוחלט את העובדות, של מה שנבדק, ועוברים על איסורי לשון הרע, הלבנת פנים והוצאת שם רע, שהם החמורים מכולם.

אסור לאטום את האוזניים מהאשמות. מנגד, אסור לקבל האשמות כעובדות. אין ספור פעמים כתבתי על כך. היסוד הכפול הזה מופיע בדברי חכמים על גדליהו: אסור היה לו להתעלם מהנאמר לו על כוונות ישמעאל בן נתניה לרצוח אותו (נדה סא ע"א). בד בבד, אסור היה לו לקבל את הדברים כעובדות. הנדרש מאתנו הוא לפעול הדרך זו - איסור להתעלם מחד גיסא, ומאידך גיסא איסור לקבל את הדברים כעובדות. לתבוע בירור עמוק, ולהתנגד לטיוח.

לחתור לאמת בלי לקבל האשמות כעובדות

מחלוקת פוליטית, ואפילו רוחנית ומוסרית, אינה מתירה לטשטש את התחומים, ואינה מתירה לקבוע לאיש לקבוע מראש את עמדתו לאור הדמויות הקשורות. צריך להיות נאמן לחיפוש האמת. לא למניפולציות. צריך לנקות את עצמנו מכל הטיה מראש.

היחס למי ששולח יד בנפשו חייב להיות יחס כפול. מחד גיסא, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. אין איש מבחוץ שיכול לדעת את העובר על מי שחש שהעולם סגר עליו, וטוב מותו מחייו. מאידך גיסא, אנחנו חייבים לעמוד כחומה בצורה נגד מתן לגיטימציה כלשהי לבחירה בדרך הזו. זהו ניווט קשה מאוד, אולם הכרחי.

מה כן עושים? ראשית, הלב יוצא לכל המעורבים. הלב יוצא למי שכשל כוחו לשאת את הסבל, והלב יוצא כלפי מי שנאמרים עליו דברים אכזריים בלי לדעת דבר. מדברים בשקט. ברגישות. בשותפות אמיתית בכאב. בשפה עגולה. בזהירות עצומה. שלא להתעלם. שלא לפגוע. שלא להרוס. שנית, מקבלים על עצמנו להיות אמיצים, בשני הכיוונים: כשמתברר ומתבהר חשד לעוול לא נמנעים מלדבוק בחתירה מתמדת בהצלת עשוק מיד עושקו, ומנגד לא להתדרדר לעמדות ולמעשים שאינם נובעים ממה שיודעים ברמת הידיעה הנדרשת.

הפגנת נשים לאחר מותה של סטרוק, השבוע צילום: Avshalom Sassoni,Flash90

חובה עלינו לדרוש מראשויות החוק למלא את תפקידן

הכל יכול להיות, אבל הקביעה הזו אינה הופכת את האפשרות למציאות. אבל עיקר העיקרים המוטל עלינו בעת הזו היא להיות חלק מאלה המתמסרים לחיפוש כל סדק שיאפשר לאמת לצאת לאור. ממש מתמסרים. זוהי פעולה לטווח ארוך. היא מחייבת פעילות מתמדת לשינוי חברתי, ליצירת אפיק מאפשר לנפגעות ונפגעים למצוא אוזן קשבת ונפש חפצה, למיטוט חומות ההגנה האוטומטיות, לתביעה מרשויות החוק למלא את תפקידן ולמנוע עיוות דין ולא פחות מכך עינוי דין, להבין לנפש מי שפוחדת ופוחד וללכת עימו בקצב שלו, לא להימנע לחלוטין ממתן אמון אוטומטי למי מהצדדים המעורבים, וכדו'. כל אלה הן פעולות יותר קשות מאשר לעסוק במקרה מסוים. כשמקרה מתרחש זה מאוחר מידי.

הרב יובל שרלו הוא ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר