ישראל של 2026 נמצאת בנקודת זמן כמעט בלתי נתפסת. אחרי שנים של איומים קיומיים, צה"ל הצליח לפרק את היכולות של חמאס וחיזבאללה, להרתיע את החות'ים ולהבהיר לאיראן שכללי המשחק השתנו. השילוב בין העליונות המודיעינית לגיבוי האמריקאי הציב אותנו בעמדת כוח אסטרטגית שמעטים העזו לחלום עליה. על פניו, אנחנו בשיא. אבל דווקא הנסיקה המטאורית הזו היא שגורמת לי לחשוש מהרגע שבו האדרנלין של המלחמה יתפוגג.
מי האויב הכי גדול שלנו?
אני חוזר אל פסקול הנערות שלי בתקופת הישיבה, אל הקול של הרב מיכאל טוביאנו. במבטא הצרפתי המתוק שלו הוא היה מציב בפנינו שאלה אחת, פשוטה ונוקבת: "מי האויב הכי גדול של עם ישראל?". כבחורים צעירים, הראש שלנו הלך ישר לחזיתות הביטחוניות - עמלק, חמאס, האויבים מבחוץ. אבל הרב טוביאנו תמיד חתך את הדיון באותה קביעה: "עם ישראל בעצמו".
האבחנה הזו אינה תיאולוגית בלבד, היא פוליטית וחברתית מהמעלה הראשונה. ההיסטוריה שלנו מלמדת שדווקא כשאנחנו מגיעים לפסגה, כשהלחץ החיצוני ששימש לנו כדבק נעלם, מתחילה הנפילה. יש חוק פיזיקלי פשוט שרלוונטי גם לחברה הישראלית: ככל שהגובה שממנו אתה מטפס רם יותר, כך המכה מהקרקע כואבת ומסוכנת יותר. כרגע, האויב המשותף הוא זה שיוצר בינינו סולידריות כפויה. אנחנו מאוחדים סביב ה"נגד", סביב הצורך לשרוד, אבל המנוע הזה מתחיל להיגמר כשהאיום מצטמצם.
מטוסי צה"ל בדרך לאיראן (דובר צה"ל)
הניצחון הצבאי הוא רק הקדמה למאבק האמיתי
המבחן המורכב ביותר של ההנהגה הישראלית לא יהיה בסיכולים ממוקדים בביירות או בטהרן, אלא ביכולת לנהל את המדינה ביום שבו לא יהיה תירוץ ביטחוני שיחבר בינינו. החשש הוא שברגע שנסיים עם האויבים מבחוץ, נחזור בכל הכוח למלחמות הישנות שלנו - אלו שמפרקות אותנו מבפנים ביעילות גבוהה יותר מכל טיל איראני. הניצחון הצבאי הוא רק הקדמה למאבק האמיתי על הזהות והלכידות שלנו.
זוהי קריאה למנהיגות להבין שדווקא עכשיו, כשאנחנו בשיא העוצמה, חובת ההוכחה עלינו. ככל שהטיפוס גבוה יותר, כך גדלה האחריות שלנו למנוע את הנפילה שבהיסטוריה תמיד הגיעה ברגעי האופוריה. הניצחון בחזית הוא רק חצי מהמשימה, החצי השני הוא להוכיח שאנחנו מסוגלים להכיל את הגובה הזה בלי להישבר. המבחן שלנו ביום שאחרי הוא להפוך את אותה עובדה קשיחה שהרב טוביאנו הציב מולנו - שאנחנו האויב הכי גדול של עצמנו - לזיכרון רחוק. אם נשכיל לנהל את העוצמה הזו בענווה ולא ביהירות, נוכל להפסיק להילחם זה בזה ולהתחיל, בפעם הראשונה, להיות הידיד הכי חזק של עצמנו.