תחשבו רגע מה הרגשתם כשראיתם את הדיווח שפורסם היום, היום השישי למבצע שאגת הארי: "קרע פנימי בתוך איראן" ואז "בכירים מחרימים את הישיבה". בשונה מכל תיעוד של תקיפה צבאית מוצלחת, זה הדיווח שמייצר תקווה לעתיד אחר כי הוא מספר סיפור עמוק יותר: יש טלטלה פנימית אצל האויב, יש כאוס, ואולי מתחיל להיווצר שם שבר, שיכול להגיע עד קריסת המשטר.
ועכשיו תעשו תרגיל מחשבתי פשוט: מה מרגישים האויבים שלנו בכל פעם שהם רואים כותרות דומות - אבל עלינו? וכמה פעמים הם ראו כאלה לא בשנה האחרונה אלא אפילו בשבוע האחרון. בזמן מלחמה. בי"א באדר נפתחה המתקפה מול איראן ונקראה שאגת הארי, על שמו של יוסף טרומפלדור ומגיני תל חי, שנפלו בי"א באדר תר"פ ומעל קברם ניצב פסל האריה השואג, סמל לגבורה ציונית.
המחלוקת טבעית אבל היא הופכת לשנאה בן רגע
גם את טרומפלדור הדאיגה מאוד הפלגנות הפנימית ביישוב עד כדי כך שפרסם מכתב שבו קרא לצעירים להניח בצד את המפלגתיות והמריבות ולהתכנס אל אתגרי הזמן. כשיורדים לשורש ההסתה אצלנו, נדמה שאבן המחלוקת היא מי באמת רוצה בטובת ישראל. "הם משלנו?" אומר כל צד על הצד השני. לכבוש את עזה או לצאת ממנה? הסכמי אוסלו ההתנתקות. או הגירוש. המחלוקת טבעית אבל היא הופכת לשנאה ברגע שמפסיקים להניח שהצד השני רוצה בטובת המדינה בדיוק כמוך אלא שדעתו הפוכה. מייחסים כוונות זדון למי שפועל מתוך אהבה ודאגה לארץ ובורחים מהמורכבות. אולי מקצת האמת מונחת בכל צד? אולי לכל צד יש שטח עיוור שהוא מחמיץ והשני רואה?
ב- 22 לפברואר 1920, שבועות ספורים לפני אותו קרב נודע ב־תל חי, התלבטה ההנהגה הציונית בארץ האם להורות לטרומפלדור ואנשיו להתפנות מאצבע הגליל נוכח מתקפות חוזרות של ערביי הסביבה והבדואים שהעמידו אותם בסכנה עצומה.
4 נקודות היו בגליל, חמארה, כפר גלעדי, תל חי ומטולה. להישאר או להתפנות? מצד אחד עמד זאב ז'בוטינסקי. מהצד השני ברל כצנלסון, מנהיג תנועת הפועלים. שני מנהיגים גדולים. שתי תפיסות עולם שונות. אותה מטרה: ביטחון היישוב והעתיד הציוני. למי היו חלק קוראים היום קפלנינסט? מוזמנים לקרוא.
עו"ד אורי אגוז | , צילום: פרטי
קשת אחים, והלוואי שנכריע את כל אויבנו ולא אחד את השני, כי גם קרעים מבפנים הם נשק - וזה בידיים שלנו.
חמש פעמים שינה את נוסח המכתב. מחק ותיקן והוסיף וניסח מחדש ועידן אז החריף:
התחילו יריות ממטולה ועל מטולה. כך כל יום. המצב משונה ובלתי ברור. להקות נודדות מסביב. נשמעות צעקות ויריות ואין אנו יודעים מה זאת... עצר וקרא שוב. הם יבינו שם בהנהגה עד כמה המצב קשה ואיך כל לילה הוא עומד דרוך וממתין למאות שיעלו עליהם? זה היה המכתב השני שניסח. שבועיים לפני שלח מכתב נרגש לוועד ההגנה והתחנן לעוד אספקה ותגבור הכוחות:
"החישו עזרה", כתב, "כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". אבל רק מעט נשלחו בעקבות המכתב ולא תגבורת מספקת וטרומפלדור ידע שלמרות שעשה ככל יכולתו לאמן את קומץ הגברים והנשים הנחושים הרי מספרם הגדול של הערבים והבדואים יכריעו גם את האמיץ שבהם. התלבט אם לציין שגם מעט אוכל יש להם אבל לא רצה שיחשבו שהוא מתלונן. הוא ששהה שנים בשבי היפני, גם בלי אוכל יסתדר. אבל בסוף כתב: "יש לנו אוכל לימים אחדים. מה יהיה אחר כך קשה לדעת. אם יש אפשרות להיטיב את מצבנו - בוודאי יעשה זאת בלי בקשתנו" ורגע לפני שחתם את המכתב הוסיף שוב: "החלטתנו אמיצה להישאר במקומנו ועל כן תשתדלו לאפשר לנו זאת". קיפל את המכתב, טמן אותו במעטפה ועצם עיניו בתפילה שקטה שיגיע ליעדו בזמן".
ברל כצנלסון מולל שוב ושוב את שולי המעטפה הריקה בתוכה היה נתון מכתבו של טרומפלדור, שהיה מונח עכשיו על שולחן וועד ההנהגה בעוד ז'בוטינסקי הנסער דרש לפנות אותם מיד. תראו מה הוא בעצמו אומר. נופף ז'בוטינסקי במכתב. הוא מתריע שאין להם איך להגן על עצמם, ואתה, הפנה מבטו לכצנלסון, אתה מתאהב במיתוס על חשבון המתמטיקה? אין שום סיכוי מעשי להגן על היישובים האלה. שב והצביע על המפה ועל 4 הנקודות המבודדות שהיו מוקפות בהמון ערבי ובכנופיות בדואיות. כל יום שאנחנו לא מפנים אותם אנחנו מסכנים את חייהם.
כצנלסון נשך את שפתיו והשתדל להשקיט את כף רגלו שטופפה עצבנית על הרצפה. כמו ז'בוטינסקי גם הוא היה שותף לתסכול מול השלטון הצרפתי המהוסס שאמור היה להשתלט על איזור הגליל אחרי הסכמי סייקס-פיקו שנחתמו רק ארבע שנים לפני ולדאוג לישובים היהודים, אלא שהצרפתים העדיפו לנוע בין צידון לחוף במקום להתעמת עם ערביי האיזור והישובים היהודים הותקפו תדיר. היטב זכר את מילותיו הנואשות של טרומפלדור במכתבו הקודם - "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי. מצבן קשה". ולנגד עיניו צפו ועלו תמונות הרצוחים בפוגרום שנכח בו בסמילה שבאוקראינה עת היה בן 17 ובמאבקו שנכשל להשיג להם נשק להגנה עצמית.
אתה מעדיף התאבדות קולקטיבית עטופה בסיסמאות? הטיח בו ז'בוטינסקי ואז ננער בבת אחת ונזעק מולו - מול טרור צריך להילחם ולא לברוח. עיניהם נלכדו זו בזו כשציטט את טרומפלדור "היכן שתעבור המחרשה יעבור קו הגבול". והמשיך וטען נלהב שרק כך נחנך את נוער העתיד לחיים חלוציים, לחיי הגשמה, נוער שידע שלא נוטשים ישוב, דור שיאמץ את ירושת הדורות ולא יטיל אותה לאשפה. דור שידע שעל אדמה נלחמים. וחתם בקריאה - אם נקום ונלך - לא נחזור. וז'בוטינסקי השיב בקריאה משלו: אם לא נלך - לא יישאר מי שיחזור.
וכצנלסון הביט סביבו על אנשי הוועד הציוני, תוהה מי מהם הצליח לשכנעם ולאן תוטה הכף בהצבעה שעמדה להערך על גורל ארבעת ישובי הגליל.
כמה שעות אחר-כך, כשנסתיימה ההצבעה, ניגש אליו זאב ז'בוטינסקי. הלא יודע אתה שאני בעד ההתיישבות אמר לו, אבל ההחלטה שהתקבלה מוטעית. אנחנו שולחים אותם למות. כצנלסון שתק. גם הוא פחד מתוצאות ההחלטה וחרד מאד לטרומפלדור וקומץ אנשיו. נאנח. אני מקווה שנצליח לשלוח להם תגבורת בזמן אמר. מסכים, ענה ז'בוטינסקי. ובסוף, הרי המלחמה הגרועה ביותר תהיה מלחמה בינינו, מלחמת אחים - ושלח ידו לתקיעת כף.
כצנלסון הביט בו בחיבה. פעם כתב עליו ללאה בת זוגו: "לא בדיעותיו ולא בכשרונו הוא לוקח את ליבי, כי אם בעובדת היותו נחמד. וגם את חיוניותו ואת חושיו המיוחדים, אלה הערים למה שאחרים נרדמים למולם". לחץ חזרה את היד המושטת. שניהם ידעו, גם מי שביקש להישאר וגם מי שביקש לסגת, אוהבי הארץ הם, אלא שאחרת הם מעריכים את הסיכונים ואת הסיכויים. בלי האחד, יהיו נלהבים מדי; בלי השני, יהיו זהירים מדי. ובין התלהבות לזהירות ועם שיתוף פעולה נולדת מדינה.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.