בזמן שאיראן יושבת כביכול לשולחן המו"מ האמריקאי וטראמפ משגר לאוויר הבטחות על התקדמות השיח, ממשיכות זרועות התמנון האיראניות להעביר מאות מיליוני דולרים לחיזבאללה כדי לבנות אותו מחדש. שוב מהתלים בכולנו ואנחנו נותנים לזה לקרות.
לפני ארבעה חודשים נחת בשדה התעופה הבינלאומי בביירות מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן, עלי לריג'אני, נושא מזוודות דיפלומטיות ובהן 300 מיליון דולר לחיזבאללה. לפני חודש, לפי דיווחי ערוץ Iran international, הגיע לאותו שדה תעופה גם שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, כנראה עם משלוח דומה. עוד ועוד שליחים דיפלומטיים נושאים "תשורות" מאיראן לחיזבאללה. להבדיל, "תשורה" היה שמו של מבצע שלנו שהתקיים ב-28/12/68, עת כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים פשטו על שדה התעופה הלבנוני והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות. זה היה המענה לחטיפת מטוס אל-על מרומא לישראל שחוטפיו יצאו מהשדה בלבנון.
והנה היום, שוב מנענעת איראן את העריסה ומרדימה את כולם כאילו פניה להסדר, וביד שנייה היא מחמשת את חיזבאללה ומעבירה מזוודות כסף. נשמע מוכר, נכון? אותה שיטת עבודה שמיישמת קטאר מול חמאס ואנחנו העולם המערבי שמעדיף להתעלם כדי לא להיכנס לעימות.
עו"ד אורי אגוז, צילום: פרטי
מה יקרה אם לוחמי חיזבאללה שמתצפתים עלינו יפתחו פתאום באש?
אני זוכרת איך חזרתי ממילואים בצפון חודשים ספורים לפני השבעה באוקטובר מזועזעת מהתעוזה של חיזבאללה להתקרב אל המוצבים יותר ויותר. מה יקרה, שאלתי את קצין האג"ם והמאו"ג, אם על תצפית כמו זו שעמדנו בה היום יפתחו פתאום באש אותם אנשי חיזבאללה שתצפתו עלינו עכשיו מטרים מאיתנו? לא קיבלתי תשובה. הנחת היסוד היתה שהם לא יפתחו באש. ומה אם כן? כמה ימים אחרי שוב סערה הפוליטיקה הפנימית ואני העליתי פוסט בפייסבוק -שאולי כדאי שבמקום להילחם אחד בשני מבפנים, נתעורר ונבין שהאויבים שלנו מבעירים מנועים ונתעשת לפני שיקרה אסון.
"אתם לא מפחדים לחזור?" שאלתי חברה קרובה ממטולה, אשת חיל שפעילה למען החזרת התושבים. "אנחנו מתנחלים" ענתה לי בחיוך "מאמינים בערכי התיישבות בארץ". והם באמת כאלו, חלוצים אוהבי הארץ, מסורים עד עמקי נשמתם, מוכנים שוב ושוב להקריב מעצמם וחדורי שליחות. אבל לא מגיע להם ולכולנו הפנמת לקחים עמוקה ומבוססת אחרי ה - 7/10? הצפון בטוח עכשיו?
היא חזרה. בסוף היא חזרה הביתה
פעם קראה שמחקרים הוכיחו שאדם שניצבות בפניו יותר מארבע אפשרויות לא מסוגל לקבל החלטה. המוח מוצף מהגירוי ונע ונד מטלטל בין החלופות עד שהוא נכנע ומוותר. ככה הרגישה בכל הימים שאוהד הציב מולה כמו במשחק את הבית שלהם במושבה, את העיר הצפונית שהשתכנו בה מרגע הפינוי, את בית הוריו במרכז והוסיף עוד שני קיבוצים ואת עיירת הפיתוח.
הכל הטיל להחלטתה שתבחר איפה יחזרו לגור אחרי המלחמה. אבל לא באמת התכוון לזה. לא באמת רצה שתבחר מגורים חדשים חוץ מביתם הישן. כמו להטוטן העתיק אותם בדמיון ממקום למקום, מבית לבית, מצייר לה את המגרעות בכל אחד, הנתק מהחברות, התלישה של לביא ואריאל, החלפת עבודה. היה שב וטורף את הקלפים ופורש אותם כמו מתעתעי הידיים בילדותה, שהיו מניחים על ארגז ביציאה מהחוף את קלפיהם ומחליפים ביניהם במהירות מסחררת ושוב ושוב התלו בה.
לא הצליחה להחליט ולא לבחור ורק אמרה לו מגיע לנו לנסות במקום אחר יותר בטוח, כי תמונות המשפחות שנרצחו בדרום היו מעירות אותה באמצע הלילה. אבל אוהד נענע בראשו "כבר ניסינו" ולא אמרה לו שלנדוד בהוראת ממשלה זה לא באמת לנסות. גם התאפקה שלא להזכיר לו שהיא בת המקום ולא הוא. היא זו שבעקבותיה הגיע ולמד מאביה את רזי מטע התפוחים שהוא מתגאה שהקים. ראתה כמה הוא נטוע בשייכות שלו למקום שהכיר רק אחרי שנישאו בני עשרים וחמש. לבה לא נתן לה לפורר את השורשים שהצמיח במקומה. אולי כי הרגישה שגם הוא שברירי מתחת להתעקשות שלו.
כשאישר הצבא לעלות לבדוק מה מצב הבית אחרי חודשי המתקפה, סחב אותה איתו. גילו שכמעט לא נפגע הבית, ואוהד היה מאושר. ראה בזה סימן. זקוף הצביע לעבר הכפר כילא שנפגע כולו כמוכיח לה עד כמה ההרס בצד השני רב ומעיד שכעת בטוחים. אבל ההרס שם לא ניחם אותה אלא הבעית אותה כי פתאום הבינה שבאמת היו קרובים אליהם המחבלים. קרובים קרובים. כל בית שם היה מאחז מוות ממנו היו אמורים לצאת מרצחים לילדים הרכים שלה, מאותו גג שעמוד ברזל מזדקר ממנו עדות אחרונה לחבל הכביסה, ממש שם עמדה אשה תולה עליו כבסים והנה גם היא שותפה היתה למזימת הרצח שלה ושל המשפחה.
"המדינה לא תיתן לזה לקרות שוב" פסק אוהד והיא קינאה בפסקנות הזו שלו. בהתחלה התווכחה, אמרה ששם בדרום היו 59 קילומטרים של גבול, כאן כמעט 150. מה יכולים לעולל פה, כשכמעט כל הישובים צמודי לגדר. ניסתה להסביר שאחרי העדויות ששמעה על ילדים שנרצחו מול הורים ו.. אבל אוהד הפסיק אותה.
אמר שהיא מחבלת בהחלמה של כולם. שהיא פוגעת בו, שהיא מערערת את המשפחה. אז בשביל שאלת אותי? רצתה לומר אבל רק ספרה בראש, 2600 מכוח רדוואן, 400 גי'האד איסלמי ועוד 5300 אנשי חיזבאללה, 5300 או 6300? כבר לא היתה בטוחה אבל חרטה הכל בלבה ובמקביל גם חשבה כמה מגוחך שהיא חורטת מידע חסר ערך ומחשבת חישובים ומכירה על פה את תוכנית כיבוש הגליל שלהם ומזהה את האותיות הערביות שהוטבעו על המפה של הארץ שלה, שלה. מגוחך שהיא לומדת את האויב כאילו זה יגן עליה ותדע להתגונן. "את מחזקת את המשפחה ומשדרת עוצמה לילדים" אימצו אותה החברים כשהבינו שתחזור. "מתיישבת אמיתית" חיבק אותה אבא. חלוצה. ומבעד לדמעות שכולם חשבו של אושר עצמה עיניים ובלב עשתה איתו הסכם - היא חוזרת אבל הוא מלמעלה שומר. ולקחה את ברכת הבית שמכל ההפצצות רק היא נפגעה והתאמצה לא לפרש כלום, ורק שיבצה בתוכה אבני פסיפס לפי צבעי החושן. אבן אחרי אבן בסבלנות ויחד ישבו כל אחר הצהריים והדביקו אבנים נוצצות. לרגע נשא אליה אוהד מבט ולביא ואריאל צחקו והיא חשבה קרוב. קרוב אליך הדבר מאד.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.