הסיטואציה הבאה כאילו נלקחה מהסיוטים של הימין ה"אמוני" בישראל. יושב אהרון ברק בביתו רגל על רגל ומולו ראש ישיבה תיכונית ומספר תלמידים, כל זאת, ימים לאחר שנחסם בידי הפעיל הקיצוני מרדכי דוד ביציאה מאירוע בו השתתף. המגנים גינו והתומכים תמכו אבל תמונת ראש הישיבה התיכונית, הרב בני פרל, יחד עם תלמידיו אצל נשיא העליון בדימוס, בכל זאת היתה חריגה בנוף. באקלים הנוכחי, אי אפשר להפריז בחשיבות המפגש הזה ועל האמירה שלו בתוך הציונות הדתית בכלל ובעולם הישיבות בפרט.
תלמידים שיהיו מסוגלים לחשיבה מורכבת
במפגש הזה, לוקח על עצמו הרב פרל, אם ירצה ואם לא את משקלו של פלח לא קטן במגזר הדתי שלא יכול היה לבטא אחרת את מה שהוא מרגיש. אותו פלח יכול להתנגד לברק אידיאולוגית ולגנות את חסימתו לא מקבל כמעט ביטוי בהנהגה הרבנית המרכזית של המגזר (על הפוליטית אין מה לדבר), הנהגה שממוקדת בשימור המחנה הפוליטי או במאבקי הגיוס. הביקור עצמו אומר בלי להתנצל - יש גם דרך אחרת.
אבל הרב פרל לא הלך לבד, הוא הלך עם התלמידים שלו, וזה מהלך חשוב אפילו עוד יותר. ברוב מוסדות החינוך מפגש שכזה כלל לא היה עולה על הדעת, בחלק ממוסדות הזרם החרד"לי הוא אף היה זוכה לגינוי, ומכאן חשיבותו הרבה. בזמן שהישיבות המרכזיות מעמיסות ערכים לאומיים ומחסירות ערכים הומניים, הרב פרל עושה בדיוק את ההפך, בלי חשבונות, בלי גמגומים הוא מגדל פה דור של תלמידים שיהיו מסוגלים לחשיבה מורכבת ובהירות מחשבתית.
גם בימין שמימין לימין אין בנמצא אדם שיוכל לומר במה הועילה החסימה של ברק, ישנה התשובה הקבועה על "הצבת מראה". אבל חוץ מהקלישאה השחוקה הזאת אין אידיאולוגיה, ערך או אפילו מחשבה אמיצה מאחורי הפעולה הזאת, יש רק אמוציות שמלובות בידי אותם משלהבים מקצועיים. לפעולה הפומבית הזו מול אותם אנשים יש חשיבות הן בהיבט הציבורי ויותר חשוב מכך, בהיבט החינוכי.
רב אחד מעז, למען השם
השבוע הלך לעולמו מתי כספי. "איך זה שכוכב אחד לבד מעז, למען השם. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. ואני, בעצם, לא לבד", הוא שר את מילותיו של נתן זך. אי אפשר שלא לתהות, איך הרב פרל ודומיו הפכו לקולות בודדים בזירה הזו ולמה הם לבד. יכול להיות שהמאבק על חוק הפטור שואב את עיקר משאבי המגזר, ולא משאיר מקום גם לעניינים שכאלה, דווקא בשל כך למהלך הזה יש חשיבות רבה עוד יותר.