יש משהו כמעט ממכר בהערצה הציבורית לנשות המילואים. הן הפכו לסמל. חזקות, מחזיקות בית, ילדים, קריירה, תוך כדי היעדרות ממושכת של בן הזוג. ההעדרות הזו מייצרת בזוגיות מתחים טבעיים, ובדיוק על התפר הזה מתיישב הסרטון הויראלי של "בוחרים במשפחה". במקום לדבר על האיומים האמיתיים שמפרקים את הבית, כמו מילואים מתמשכים שאין להם סוף כשהממשלה לא דואגת לגיוס עשרות אלפי חרדים, בא הסרטון ומפנה את כל הזעם אל הלוחמות. כאילו הן האיום האמיתי על זוגיות הלוחמים ועל הניצחון.
-
עוד באותו נושא"עזוב הכל, תחזור הביתה": "אשת המילואימניק" שהלכה צעד אחד רחוק מדי
12/01/26 13:47
הסכנה הגדולה לזוגיות של לוחמים איננה מי שנמצאת איתם בנמ"ר. הסכנה היא המלחמה עצמה והשחיקה של המילואימניקים והעובדה שלא מחליפים אותם באמצעות גיוס ציבורים נוספים. הסרטונים האלה מחלחלים לתודעה אבל למי אכפת הרס האמון העדין בין בני זוג שגם כך מותשים משנתיים של מלחמה? "את לא מבינה מה עשה לנו בבית הסרטון הנוראי הזה" מספרת לי חברה. "על זה אף-אחד לא מדבר ולא כותב". אז כתבתי. הנה הסיפור שלנו לשבת:
"בכל מקום מעריצים אותה. בקבוצת הוואטאס-אפ של הישוב, בישיבה של הבן, באולפנה של הבנות, אפילו בפעוטון הגננות יודעות שזה כבר סבב חמישי כי בבוקר קבלת שבת נעמה התעקשה ללכת עם החולצה שהדפיסה לילדים אחרי הסבב הרביעי שלו ולה לא היה כוח להתווכח שתלבש שמלה חגיגית. על החולצה היתה מפת השכונה ונ.צ הבית: כאן היעד שלך. אז חשבה שזה מצחיק.
בשבתות כשמזמינים אותה עם הילדים היא לרוב לא הולכת כי אין לה כוחות גם בשבת לשמור על חזית מתפקדת מושלמת, אבל כשהיא כן מגיעה לבד לקידוש חגיגי בבית כנסת או עלייה לתורה, דווקא נעימים לה המבטים המעריכים. היא אמנם אומרת כמצופה אני לא לביאה וכל זה, אבל בלב חושבת לביאה ועוד איך ובצדק. כי באמת קשה. גם הלבד כשהוא לא נמצא שבועות קשה ולפעמים, לפעמים קשה גם כשהוא חוזר. בהתחלה הכילה את המותשות שלו וההתייחסות המבטלת למה שחשוב לה- למשל המריבות על המסכים. "מה אכפת לך כמה הם במסכים?" כעס עליה כל פעם שהעירה להם שישחקו עם אבא או ילמדו יחד במקום סתם בהייה "העיקר שהם צוחקים ושמחים" אמר והיא ויתרה.
גם כשהוויכוחים הקטנים שתמיד היו ביניהם על סדר יום הפכו למריבות גדולות והאשמות שלו שהיא נכנסת בינו לבין הילדים, שכנעה עצמה שזה טבעי ובגלל המרחק והמלחמה והבליגה כמה שיכלה. אבל אחרי מה שקרה שלשום התגנבה אליה מחשבה אחרת ופתאום אותו סרטון שרץ בקבוצת המגויסות שלה על האישה שבעלה משרת עם לוחמת, הסרטון הזה שהיא בעצמה כתבה לכולן שהוא נורא כי את אחיה רפאל הרי הצילה פרמדיקית כשנפצע בעזה וחשבה שמגוחך להפוך לוחמות שמסכנות חייהן לאויב, אבל לאט לאט חדרה המחשבה שאולי היא המגוחכת והנאיבית שלא מבינה עד כמה אמיתית הסכנה לזוגיות שלהם וכמה היא כבר נוכחת.
שוב ושוב שחזרה איך שלשום בלילה ישבה במטבח מנצלת את הזמן שהוא במקלחת וכולם ישנים כדי להתקדם בבדיקת העבודות שהצטברו אצלה וכה מרוכזת היתה שלא הרגישה בו עד שלפת אותה מאחור והיא נבהלה כל-כך שצווחה נפלטה ממנה "למה אתה מתגנב מאחוריי ככה?!" והוא אפילו לא ניסה להרגיע את הבעתה הברורה שלה ורק נסוג אחורה קהה לגמרי לחדר, ולמרות שמיהרה לבוא בעקבותיו, מצדיקה את הבהלה "שבועות אני כאן לבד, וכל הזמן יש התרעות..." הוא לרגע לא הקשיב ולא טרח לפייס ורק נשכב במיטה והתכסה בשמיכה והיא החזיקה את עצמה מבפנים, חבל לבזבז זמן יקר במריבות, הוא סתם נעלב, תרגיעי אותו כי מה אם יקרה חס ושלום.
אבל בעצמה נעלבה עד עמקי נשמתה שלא נעתר לה להתפייס ועבורו כנראה לא יקר הזמן הזה כמו אצלה, ובסוף הניחה לו וחזרה בזעף למטבח והמשיכה לעבוד עוד שעות עד שבבוקר פשוט קם ויצא לתפילה, וכשחזר, שוב עטתה פנים מחבקות שאם חס וחלילה שלא תצטער. ספגה כשהפטיר שהיא בכלל לא מבינה מה עובר עליו ואפילו אמרה שאולי הוא צודק אבל היא משתדלת וכאילו השלימו אבל היא לא הפסיקה לחשוב, אולי באמת היא לא מבינה מה עובר עליו אבל מישהי אחרת שנמצאת שם איתו כן מבינה? וכשרצה להיות איתה בה הרגישה כבדה ולא נחשקת, ואחרי שהיו והוא לקח את הפלפון להתקלח, היתה כבר משוכנעת שהוא מסתיר ממנה משהו ונזפה בעצמה שמחשבות כאלה עולות בה אבל לא הצליחה להפסיק, והנה עכשיו, כשיצא לחדר השני להשתובב עם נעמה. פתאום הבינה שיש לה הזדמנות כי הטלפון בהטענה. בלי לעצור ניגשה מהר וניסתה לפתוח לפני שירגיש וסיסמה? ממתי יש לו סיסמה? והכל מבעבע אצלה, עלבון גואה על איך הוא חודשים כבר משטה בה, הופך אותה ל...
"מה את עושה?" הוא עומד בפתח. "עם מי אתה? מי זאת שאתה מסתיר?" והמילים מתלעלעות בה והוא מכווץ גבותיו, מה זאת אומרת מסתיר? הוא לא. ואז מתחלפת התדהמה בזעם גדול כשהוא מבין מה חשדה בו, ובאבחה חוטף את הטלפון ומתיז "איך את מעזה לחשוב עלי דבר כזה" ופונה אחורה וכמעט מפיל את נעמה שיצאה מהחדר ומחייך אליה במאמץ: "בואי נעמונת. מהר תנעלי נעליים, נרד לגינה" ותוך שהוא רוכס לה את הסנדלים הכחולות "רק אבא!" הוא לואט לעבר אשת נעוריו "את קילומטרים ממני. קילומטרים בנפש. לא יכול יותר להיות כאן." יוצא ומשאיר אותה שם לנפשה. נופלת".
"כשיוצרים באדם הפחד הנפרז (המופרז), הריהו נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו והפחד מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם, ומאפיל את זוהר כל הטובות.." (הרב קוק).
הכותבת היא סא"ל (מיל') בפרקליטות הצבאית. לשעבר שופטת בעבירות טרור. כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.