בשבת האחרונה ניגשו אליי רבים. נשים, גברים, הורים ואנשי חינוך. כמעט כולם שאלו את אותה שאלה: "מה זה בכלל פגיעות טקסיות?" ו"האם זה באמת יכול להיות גם בציונות הדתית"? השאלות לא הגיעו בחלל ריק. הן הגיעו בעקבות סרטון שפרסם הרב יעקב מדן, שם השמיע אזהרה פומבית, חריגה בעוצמתה, מפני מה שהגדיר כתופעה קשה של טקס שניתן להגדיר אותו דתי, שבמסגרתו מתקיימת פגיעה מינית - פגיעה חמורה, לא פחות, משפיכות דמים.
הרב מדן הדגיש כי הגיעו אליו ידיעות ברורות על קיומן של פגיעות טקסיות מיניות, והוסיף משפט מטלטל "זה דבר שנמצא בתוך הציבור שלנו, ואנחנו נצטרך להישיר אליו מבט". בדבריו הוא גם הצביע על קושי עמוק בציבור הדתי ־ לאומי לשמוע ביקורת ולהכיר בכך שבתוכנו קיימות לעיתים "נקודות שחורות". חשוב לומר: הרב מדן הקפיד לסייג ולהבהיר שלא מדובר בהכללה, אלא ביחידים. אך באותה נשימה הוא היה חד וברור: יש כאן תופעה, ויש לה נפגעים ונפגעות.
על הכתוב "לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" ויקרא יט, יז' הרמב"ם מסביר בהלכות דעות ו', מי שיכול למחות ואינו מוחה, נתפס כחלק מהעוון. שתיקה מול עוול איננה ענווה, אלא שותפות שקטה. כשיש פגיעה, האחריות איננה רק של הפוגע, אלא גם של הסביבה שבחרה לא לראות ולא לומר.
אז מה הן בעצם פגיעות טקסיות?
פגיעות טקסיות הן פגיעות מיניות שמתרחשות בתוך הקשר מובנה, חוזר ולעיתים מאורגן, הכולל אלמנטים של סמכות, אידיאולוגיה, רוחניות או דת. בעולם, התופעה מוכרת ונחקרת כבר עשרות שנים במוסדות דתיים, כתות, קבוצות סגורות ומסגרות היררכיות. לצערנו, היא אינה פוסחת גם על החברה הישראלית, וגם לא על הציבור הדתי לאומי.
במרכז הסיוע הדתי תהל אנו מפעילות קו חם ייעודי לנפגעות ונפגעי פגיעות טקסיות. לא מדובר בהשערות תיאורטיות, עשרות נפגעות אשר פנו לקו מקבלות מאיתנו ליווי, תמיכה וסיוע מתמשך. הסיפורים שונים אך הדפוסים דומים: ניצול סמכות, הפחדה, השתקה, ולעיתים גם תחושת בלבול עמוקה שמקשה אפילו על הנפגעות עצמן להבין מה עבר עליהן.
דווקא מתוך אחריות ציבורית ודתית, חשוב לומר כי אין מקום להיסטריה, ואין מקום להכחשה.
לא נכון לצבוע ציבור שלם בצבעים שחורים, אך גם לא מוסרי לעצום עיניים בשם "שמירה על השם הטוב".
כציבור דתי, שמקדש ערכים של מוסר, חסד, אחריות וערבות הדדית, חשוב שנשאל לא מי האשם? אלא מה עלינו לעשות? איך מונעים? איך מזהים? איך יוצרים מרחבים בטוחים? ואיך עומדים באמת לצד נפגעים ונפגעות, גם אם זה לא נח, גם כשזה מערער את השאיפה לאותה חברת מופת שחלמנו עליה.
רגע המבחן של הציונות הדתית
הציונות הדתית יודעת לגלות ערבות הדדית ברגעי משבר. עכשיו נדרש מאיתנו לגלות אותה גם כאן. המסקנה היא לא לעצום עיניים אלא לפעול כחברה, כמחנכים, כהנהגה רוחנית וקהילתית. לחשוב יחד איך מצמצמים פגיעות, איך מחזקים מנגנוני הגנה, ואיך מייצרים תרבות שבה נפגעים יודעים שיש מי שמאמין להם, מקשיב להם, ונלחם עבורם. האחריות היא שלנו.
כהורים, כאנשי חינוך, כרבנים ורבניות, כקהילות וכחברה. החיבור המעשי מתחיל בנכונות להסכים להקשיב גם לדברים שקשה לשמוע. הוא ממשיך בהכשרות לאנשי חינוך, להנהגת הקהילות ולבני נוער בזיהוי דפוסים מסוכנים, בשיח בריא על גבולות ובהבנה שפגיעה מינית יכולה ללבוש גם לבוש "רוחני". והוא חייב להיגמר בבהירות לגבי מענים ברורים: כתובת נגישה לנפגעים, קווים חמים, מדיניות של אפס סובלנות והעברת מסר חד. מי שנפגע אינו אשם, ומי שפוגע לא יזכה להגנה בשם שום ערך.
זהו רגע מבחן לציונות הדתית. לא מבחן של תדמית, אלא של עומק. האם נבחר להגן על עצמנו דרך הכחשה - או להגן על ילדינו, תלמידינו ובני קהילותינו דרך אחריות, אומץ וחיבור מעשי? הערבות ההדדית בה אנו מתגאים אינה נמדדת רק בעזרה בעת אסון, אלא גם ביכולת לעצור את האסון מבעוד מועד. אם נצליח להפוך את הזעזוע לשיח אחראי, ואת השיח האחראי לפעולה - נדע שלא רק הישרנו מבט אל הכאב, אלא גם בחרנו לתקן.
הכותבת היא מנכ"לית מרכז הסיוע תהל.