עבר קצת זמן מאז שדוח מבקר המדינה נחת על השולחן והרעיד (לרגע קט) את אמות הסיפים. קראנו את המספרים, ראינו את ההיקפים, ובעיקר - הבנו שהסיפור על מורן גנדלמן, אשת ראש העיר שקיבלה פיצוי של 100 אלף ש"ח על זה שהפרקליטות ריגלה אחריה באופן לא חוקי, הוא לא "תקלה". הוא השיטה.
אבל עכשיו, בסוף ינואר 2026, כשהכותרות מתחלפות, צריך לעצור ולשאול: מה השתנה? התשובה המצערת היא: כלום. וזו הטרגדיה האמיתית. הפרשה הזו, שנחשפה במקור בעבודה עיתונאית סיזיפית של תומר גנון מ"כלכליסט" (מול מקהלת לעג של כתבי חצר), חשפה את ה-DNA של מנגנון אכיפת החוק בישראל: יהירות, כוח בלתי מוגבל, ואפס אחריות אישית.
מורשת השקר של "אין חיה כזו"
זוכרים את רוני אלשיך? האיש שעמד בראש הפירמידה, זה שהישיר מבט למצלמות ולחברי הכנסת ואמר בביטחון של נביא: "משטרת ישראל לא משתמשת בפגסוס, אין חיה כזו" היום אנחנו יודעים שזה היה שקר. לא אי-דיוק, לא טעות. שקר.
בכל חברה מתוקנת, או לפחות כזו שמתיימרת להיות ליברלית ודמוקרטית, אדם כזה היה הופך למוקצה מחמת מיאוס. הפנסיה שלו הייתה נשללת, והוא היה עומד לדין על הפרת אמונים. בישראל? הוא עדיין כוכב אולפנים, פרשן לענייני מוסר וביטחון.
החסינות הזו של "שומרי הסף" היא תוצאה ישירה של תרבות פוליטית קלוקלת, שאותה ייצג נאמנה נפתלי בנט. כשנשמעו בעבר טענות על עינויים וחקירות פסולות בשב"כ, בנט לא ביקש לבדוק עובדות. הוא פנה לרגש הממלכתי המזויף ושאל: "למי אתם מאמינים? לאיילת שקד ולשב"כ, או לאיתמר בן גביר?".
המשוואה הזו, שבה בעל הדרגה תמיד דובר אמת והמבקר הוא תמיד "קיצוני", היא שאפשרה למפלצת הריגול לצמוח באין מפריע. בנט, ורבים במחנה המרכז-ימין הרך, העדיפו לעצום עיניים מול דריסת זכויות אדם, כל עוד הדורס לובש מדים וכפוף ליועמ"שית.
תמריצים של עבריינים במדים
בהרצאות שאני מעביר, אני חוזר שוב ושוב לניתוח הכלכלי של תומס סואל: אנשים מגיבים לתמריצים.
תחשבו על קצין המשטרה שמחליט להדביק טלפון של אזרחית תמימה. מהי מערכת השיקולים שלו?
אם הוא מצליח הוא מביא "ידיעת זהב", מקבל טפיחה על השכם ואולי קידום. אם הוא נתפס (סיכוי קלוש, כי אין פיקוח) מה קורה לו? האם הוא משלם את ה-100 אלף ש"ח פיצוי למורן גנדלמן? לא, אתם משלמים את זה (כספי מיסים). האם הוא מפוטר? לא, המערכת מגבה אותו ("טעות בתום לב"). האם הוא עומד לדין? הצחקתם את מח"ש.
במילים פשוטות: המדינה יצרה משוואה שבה משתלם למשטרה לעבור על החוק. הרווח (המודיעיני/קרייריסטי) הוא פרטי של השוטר והמערכת, וההפסד (הכספי והמוסרי) הוא ציבורי. במצב כזה, הפלא הוא לא שהיו חריגות, אלא שלא היו יותר.
מסקנה: לפרק את ה"אתרוג"
השקט שחזר לחיינו אחרי פרסום דוח המבקר הוא מסוכן. הוא מסמן למשטרה ולפרקליטות: "עברנו את הגל, אפשר להמשיך". כדי למנוע את הפגסוס הבא, אנחנו לא צריכים עוד ועדות בדיקה ועוד נהלים פנימיים. אנחנו צריכים אחריות אישית. חוק שקובע ששוטר שהפעיל רוגלה בניגוד לחוק ישלם את הפיצויים מכיסו ויאבד את זכויותיו, ישנה את המציאות בן לילה.
כל עוד הציבור הישראלי ימשיך לקנות את הסחורה המשומשת של "סמוך על המערכת", וכל עוד התקשורת תעדיף להדהד הדלפות במקום לחקור את המדליפים - הטלפון שלכם יישאר פרוץ. הפרטיות מתה, והרוצחים שלה עדיין מסתובבים עם דרגות ופנסיות תקציביות.