רבות מדובר על הנושא החשוב של הנגישות לבעלי צרכים מיוחדים. זהו חלק מהתקדמות האנושות למקום מוסרי ומכיל יותר. למעשה, החובה לדאוג לחלש איננה רק חובה מוסרית אלא חובה דתית עליונה.
חשיבות הנושא מבחינה דתית
כתב הרמב"ם (הלכות שביתת יום טוב, ו', י"ח) לגבי מצוות העשה של השמחה בשלושת הרגלים "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".
כאשר אדם שמח ברגל אבל דואג רק למשפחתו ולא לחלשים שבחברה, זו איננה שמחת מצוות אלא "שמחת כריסו". זו לא כוונת ה' כשנתן לנו את המועדות. השמחה האמיתית, כותב הרמב"ם, היא שמחה עם מודעות חברתית שבה כולם מוזמנים ליטול חלק.
לגבי מצוות מתנות לאביונים בפורים כתב הרמב"ם (הלכות מגילה ב' י"ז) "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
בפורים חוץ ממקרא מגילה יש לנו 3 מצוות שכרוכות בהוצאה כספית- סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים. כותב הרמב"ם כי אם יש לאדם תקציב מסוים לשלוש המצוות, חשוב יותר שירבה במתנות לאביונים מאשר בסעודה לעצמו או משלוח מנות לרעיו.
למעשה החשיבות הזו בדאגה לחלש איננה רק בענייני כספים. היא גם, ואפילו חזקה יותר, בעניינים של מתן הרגשה טובה. הגמרא בבבא בתרא (ט ע"ב) אומרת "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ברכות".
דברים אלו לומדת הגמרא מפרק נ"ח בישעיה, שהוא אגב הפטרת שחרית ביום הכיפורים. הנביא מותח ביקורת על אלו החושבים שבצום מספיק לצום או ללבוש שקים ומנחה אותם שצום אמיתי מלווה באמפתיה ודאגה לחלשים. אחרי דברי הביקורת הללו הנביא מנחה אותם מה כן צריך לעשות (פס' ו'-ט'):
"הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶך. אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן."
הנביא מונה כאן שורה של הסרת פגיעות חברתיות ועשיית חסד עם העניים ואומר שאם את זה תעשה אז ה' גם יקשיב לתפילתך. ניתן לספור כאן שש ברכות. ואז מוסיף הנביא (פס' י'-י"ב):
"וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם: וְנָחֲךָ ה', תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה, וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם, וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת".
אומר הנביא, אם תיתן לרעב את הצורך הנפשי שלו, תשביע את צרכיו הרגשיים, במילה טובה, בעידוד, במחמאה, אז תתברך באחת עשרה ברכות נפלאות, שניתן לספור בפסוק.
רעיונות אופרטיביים
יצא לי לאחרונה לדבר עם אישה הפעילה למען ילדים ונערים עם צרכים מיוחדים. היא סיפרה לי על כמה מיזמים נפלאים בתחום הטקסים הדתיים היכולים להוות השראה לגבאי בתי כנסיות, ראשי מועצות דתיות, מנהלי בתי ספר ורבנים בכירים, ואני משתף את הקוראים בהסכמתה.
כמובן יודגש שבכל אירוע כזה יש להיוועץ מראש, היטב ולעומק עם בעלי מקצועות רפואיים ופסיכולוגיים וכד' המכירים היטב את הנער, את צרכיו ואת המגבלות, כדי שחס ושלום לא יבואו להועיל ויגרמו נזק או צער בטעות. יודגש היטב שכותב המאמר אינו מומחה רפואי או נפשי ואין באמור שום המלצה רפואית או נפשית, אלא יש להיוועץ תמיד באנשי מקצוע רלוונטיים.
בכל אופן, לפי מה שאותה פעילה חברתית מספרת, הם ערכו טקסי בר מצוה לנערים עם צרכים מיוחדים. יש נערים שמתקשים בקריאה והם מצאו פיתרון כמו לאפשר לנער רק לעמוד ליד הרב כשהרב יקרא בתורה בשם הנער את עליית בר המצווה שלו. היא מספרת שהנער מקבל ביטחון עצמי ותחושה שהנה גם הוא זכה לחגוג בר מצווה כמו נער רגיל.
בעיה נוספת שהיא העלתה זה שיש נערים שעודף קלט חושי קשה להם. היא מציעה לערוך הקפות בשמחת תורה או מעמדי סליחות באחד מערבי הסליחות בסביבה סטרילית ושקטה יותר, באופן שיאפשר לאותם נערים לחגוג גם, וכמובן עם משפחותיהם. פעמים רבות כשנער לא יכול ללכת להקפות מחמת הרעש וההמולה, גם בני משפחתו נשארים בבית כדי לא ליצור אצלו תחושה קשה שהוא "נשאר מאחור", ואירועים מותאמים ישרתו גם אותם.
כאמור לעיל, חובה בכל מיזם כזה לפעול תוך התייעצות שוטפת עם מומחי רפואה ופסיכולוגיה ברי סמכא. יחד עם זאת תפקידו של הרב ושל מובילי שירותי הדת להפיץ את מסר האמפטיה ואת המודעות, ולעודד, לפחות במישור הערכי, מציאת פתרונות שיאפשרו לכל יהודי ויהודיה, ככל הניתן, לחוש חלק מהטקסים הדתיים.