קשת אחים תינוקות שנשבו, אני חושבת בכל פעם שאני רואה את הפגנות הציבור החרדי

החתונה היתה מדהימה. העיניים שלי בלעו הכל. את השמלות המפוארות, ריקודי האחייניות עם קשתות הפרחים לפני הכלה. מדי פעם הצצתי מבעד למחיצה וראיתי את ריקודי הגברים הסוערים. כשהוגשה אחת המנות התיישבה לידי בת הדודה מהחסידות. שתינו היינו אז בנות 16. אני התלבטתי אם אלך לעתודה ואז אתגייס, או שאנסה להיות מדריכת שריון. גם טייסת רציתי להיות אבל לפני אליס מילר ובג"ץ בכלל לא חשבנו שזה אפשרי. "את תינוקת שנשבתה" עיקמה בת הדודה שלי את האף כשסיפרתי לה בהתלהבות על הגיוס. לא הכרתי אז את המונח מהתלמוד הבבלי בהלכות שבת. בני תורה לומדים תורה, פסקה בנחרצות. לא הולכים לצבא.

סבא סימן לי מהמחיצה לגשת אליו. הוא שעזב את חסידות גור אחרי השואה, שמר על קשר הדוק עם שרידי המשפחה האחרונים ובכל חתונה התלוויתי אליו. "היא ממש מרגיזה" סיננתי כשהתעניין. סבא לייב צחק, "אותם ויכוחים כמו אמא שלך ובת דודה שלה".

האדמו"ר מגור הורה להתגייס, האדמורים מוויזניץ ובפונוביץ תלו דגל ביום העצמאות

הוא שהתגייס מיד כשהגיע לארץ ממחנה העצורים בקפריסין, היה בן 19, ניצול שואה, ותמיד סיפר בגאווה איך נלחמו לשחרור ירושלים. רק ליום אחד חמק כדי לראות את סבתי שילדה את אמי סמוך להכרזת העצמאות. הוא סיפר על ה"בית ישראל", האדמו"ר מגור, שהורה להתגייס, גם האדמור מוויזניץ, גם בפונוביץ תלו בגאווה דגל ביום העצמאות. הם שאיבדו הכל בשואה, חוו על בשרם מה משמעות העדר צבא לעם היהודי.

אז לא הכרתי את מאמר הרמב"ם שיהודי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו בכלל ישראל ואין מצווה להצילו. [משנה תורה, שופטים, הלכות ממרים, ג', הלכות א'-ב'] ולא הבנתי מה ההשלכות כשלומדים דבר כזה מינקות. תינוקת שנשבתה, ציטטה לי בת הדודה שלי. תינוקות שנשבו, חשבתי אני כשראיתי צילומים מעצרת המיליון וילדים צעירים תולים עיניים במבוגרים לידם, שומעים איך עדיף למות ולא להתגייס. וכשראיתי צילומים מהעצרת הטרגית השבוע בירושלים, עשרות אלפים שותים בשקיקה את אותם רבנים ומחנכים ופוליטיקאים שמניעים את הלהט הצעיר שלהם למאבק ולא לשילוב ידיים. מנקודת המבט של נער חסידי אחד הסיפור שלנו היום.

המילה כלא הסעירה לו את הדמיון

"מלחמה" התנוססה הכותרת על עיתון הבוקר של אבא והוא הציץ מהר כדי לא לאחר להסעה לישיבה. בהתחלה חשב שזו המלחמה שם בעזה, שמועות על הדברים הנוראיים שקרו ליהודים בקיבוצים ובעיירות מילאו את ספסלי הישיבה וגרמו לכולם למלמל שמע ישראל. רק כשקרא את כותרת המשנה הבין שלא על המלחמה הזו מדובר. "אתם הדור שנושא על כתפיו את חובת הצלת עם ישראל!" זעק בכאב ראש הישיבה שלו בדרשה השבועית: "עם ישראל שוכח מה אירע לו כשלא דבק בתורה והנה גם עכשיו, כשנשלחים אליו הסימנים, הרי במקום להתחזק בלימוד, עוד מובילים אותנו לגלות ולשמד!".

הוא השתדל להתרכז אבל מבחן בקיאות המסכת שחיכה לו הטריד אותו יותר. השכינה זועקת, מי ישמע את זעקת השכינה, קראו כל הכרזות מסביבו שהודיעו על נקודות איסוף האוטובוסים לנסיעה למחאה מול הכלא הצבאי. המילה כלא הסעירה לו את הדמיון. בסיפורים מהילדות הופיע הכלא אצל הקוזקים, קירות אבן כבירים שסגרו על היהודים האומללים שהוטלו אליהם, או המבצר בו הוחזק המהר"ם מרוטנברג עד שמצא את מותו. לראות כלא כזה מקרוב זה לא דבר של מה בכך והוא גמר בדעתו לנסוע.

הפגנת המיליון, ארכיון צילום: Chaim Goldberg,Flash90

הוא לא ידע לאן הולכים, אבל נע עם הזרם

גם כל החברים לחדר התכוונו לנסוע, וכשאמא שאלה בזהירות אם הוא בטוח בנסיעה, אמר לה שכן, כמובן. לרגע שתקה ואז רק ביקשה שיזהר. הוא הלך והתקין עצמו בשירותים הקטנים, מציץ במראת היד שקנה כדי שיוכל לסדר עצמו בשקט בלי כל המבטים. "נוסעים" הלם מאיר על הדלת והאיץ בו לצאת. המגבעת עם הקוואנץ ישבה קצת עקום והוא חשש אולי במהומות שם מול הכלא והשוטרים שכולם הבטיחו שיהיו היא תיזרק ותהרס. אולי עדיף לקחת את הפשוטה יותר התלבט אבל בסוף הכריע. החגיגית.

"משרפות של שמד" קרא המשמש ברמקול הקטן ושוב עלו בראשו מבני אבן והפעם של אושוויץ. "זה ייהרג ובל יעבור. ייהרג ובל יעבור". חזר מאיר ואמר, וגם הוא כאב לו כל כך שככה מובל עם ישראל כמו צאן לבית המטבחיים של הצבא מבלי להבין. כשעצר האוטובוס שמח כי הטלטלות כמעט הביאוהו להקיא. הוא ירד וראשו סחרחר עליו, חיכה לראות את קירות האבן הגבוהים. השערים הנמוכים ועמדת השמירה בה ניצבו דרוכים כמה חיילים הפתיעו אותו. זה הכלא שבו מתעללים?.

הוא לא ידע לאן הולכים, אבל נע עם הזרם ומזווית העין הבחין בעוד אנשים במדים, אבל לא ירוקים כי אם שחורים כהים. שוטרים. האוויר היה רווי בצעקות, בסערת רגשות, והלהט היה מדבק. לעצמו ידע שלא תמיד נמשך לבו אחרי היום הארוך והשינון הבלתי פוסק והיה נכשל כל פעם ביעדים שהגדיר לעצמו. עכשיו סוף-סוף הוכיח דבקות, ובקול התחיל לצעוק "ייהרג ובל יעבור ייהרג ובל יעבור ייהרג".

"הרב לנדו" עבר הרחש בין כולם ונבקע המקום כמו ים סוף כשצעד הרב הישיש מלווה במשמשיו. אף פעם לא הזדמן לו לעמוד קרוב אליו כך. עצם עיניים מרוב התרגשות. גם את ראש המפלגה ראה שם הולך מרחוק ונזכר בסיפורי אבא על איך מסרו עצמם למען סגירת רחוב בר אילן שלא יהיה חילול שבת. אתה חלק משרשרת הדורות אמר לעצמו.

ידע שבחר נכון

אחרי כבר סימן לעצמו להצטרף בכל פעם כשרק קראו. להפגנה מול לשכת הגיוס, לחסימת הכביש בעיר. נמצא לו המקום שחיפש. לצעדת המיליון היה ברור שיבוא. באותו יום כשצעד נמרץ ברחוב, הפך לרגע פניו והשקיף למטה וראה את המוני בית ישראל עולים ונדמה היה לו שהם צועדים אחריו וידע שבחר נכון. ככה נראתה יציאת מצרים. יחד כולם, צועדים בסך, מצילים את עם ישראל.

מאות אלפים דווח למחרת בעיתון שהיה מונח בפתח המכולת לצד הישיבה והוא שלשל מטבעות לידי המוכר וחמק לפינה נסתרת עם העיתון המשוקץ, מחפש תמונה שלו למרות שאיך יתכן שמעשרות האלפים ימצא את עצמו. ובאמת לא מצא. "ההתעוררות הגדולה ביותר בירושלים" זעקו הכותרות "עצרת המיליון" וגאווה מילאה אותו, גם הוא שם. שכח את הדוחק והלחץ שהרגיש ושכח אפילו את הזעזוע שחלף בו כששמע שאחד מת ונהרג. "אתם מגן העם וקיומו" טפח לו ראש הישיבה על כתפו כששמע שהוא עומד שוב לצאת להפגנה בערב. "מעמד הר סיני אתה זוכה", הביט בו בגאווה.

חמימות פשתה בו. לרגע חלפה בו תמונת סרטון קצרצר שהראה לו חבר כמה ימים אחרי שמחת תורה. פרצופים מרושעים בסרטי שיער וצרחות מקפיאות דם בערבית בעודם רוכבים ודוהרים. "גיוס לצבא הכופרים יביא עלינו מוות" זעקו הרבנים ומנהיגי המפלגה. "הם כולם התאחדו", אמר מאיר. "מתי עוד ראית שכולם התאחדו?" וחשב נכון, ימות המשיח, ואם כולם התאחדו הרי שאי אפשר לטעות. הידק לחזהו את ספר התורה שנתן לו ראש הישיבה, והחל לצעוד במעלה הרחוב לחסום את הכביש. "נמות ולא נתגייס" מלמל. "נמות ולא נתגייס".

"חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָּחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת, וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים,

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ,

וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" (אבות, פרק א, יא)

הכותבת היא עו"ד (סא"ל) במיל', לשעבר שופטת בעבירות טרור, משרתת מילואים.