תת־אלוף עמית סער הלך אמש (ה') לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, כשהוא בן 47 בלבד. בתפקידו האחרון בצה"ל שירת כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין, והיה בתפקיד גם במהלך אירועי 7 באוקטובר. כבר כעת ברור שדמותו של סער תיזכר לא רק בשל התפקיד שמילא בתקופה ההיסטורית שעברה עלינו, אלא אולי בעיקר בשל האופן החריג שבו בחר לקחת אחריות - בניגוד למערכת הצבאית כולה.
הדבר הבסיסי שבצה"ל עדיין מתעקשים לא להפנים
באפריל 2024, חודשים ספורים אחרי הטבח, פרש סער מתפקידו בעקבות גידול ממאיר שהתגלה בראשו ובהמשך הוביל לפטירתו. אחד הדברים שייחדו את סער היה העובדה כי הוא היה הבכיר היחיד שלו אחריות לאירועי 7 באוקטובר, שדיבר בגלוי על חלקו במחדל. כבר באיגרת סיום תפקידו כתב: "לא עמדנו במה שמצופה מאיתנו, במה שאנחנו מצפים מאיתנו", ולפני כשנה התייחס לכך בהרחבה גם בסרט קצר שעשה עומרי אסנהיים במסגרת התוכנית "יהיה טוב".
תא"ל עמית סער ז"ל, צילום: Tomer Neuberg,Flash90
אלא שנראה שגם את הדבר הבסיסי הזה - לקיחת אחריות כשמולך נשאר רק המוות - בצה"ל עדיין מתקשים להפנים. השבוע הופץ מסמך סיכום מטעם צה"ל לוועדת המענה הניתן בנושא גל ההתאבדויות ששוטף את ישראל בתקופה האחרונה בעקבות המלחמה הארוכה. הדו"ח נפתח במילים: "לנוכח ייחודיות התקופה והאתגרים המשמעותיים בפניהם ניצבים משרתי צה"ל במהלך המלחמה ומתוך הבנה להשפעות האתגרים". אלא שכאשר בוחנים מי מופיע בדו"ח - או ליתר דיוק מי לא - קשה למצוא בו הבנה אמיתית.
אין הכרה ב"חללים השקופים"
במסמך מפורטות הבדיקות שביצעה הוועדה וההמלצות שניתנו בעקבותיהן, ואף חודדו ההגדרות להכרה בחללים. עם זאת, הוועדה לא קיבלה אף החלטה אופרטיבית בנוגע לעשרות האנשים ששמו קץ לחייהם בעקבות שירותם הצבאי, גם לאחר שחרורם.
כך למשל, משפחות של חללים שהתאבדו לא יזכו להכרה מיוחדת, ויידרשו לעבור את אותו התהליך שהיה קיים עד היום - כולל הגשת בקשה להכרה ותמלוגים ממשרד הביטחון - שבסופו גם אז לא יוכר הנפטר כ"חלל צה"ל", אלא כ"חלל שנספה עקב שירותו". שמו של החלל לא יונצח באנדרטת חללי היחידה, וגם אם ייקבע קשר ישיר בין המוות לשירות הצבאי, הוא לא יזכה לקבורה צבאית. השינוי היחיד שנקבע הוא שילוב "סממנים צבאיים" בהלוויה.
מה שסער הבין - וצה"ל לא
האבסורד הוא שצה"ל עצמו יודע היטב לזהות את הקשר בין השירות הצבאי לבין פגיעה נפשית. הוא מדבר על עומסים, לחימה ממושכת, שחיקה וטראומה מצטברת. הוא מקים ועדות, מזמין מומחים ומנסח מסמכים. אבל כאשר נדרש תרגום של הידע הזה להכרה אמיתית, כהצהרה ערכית ברורה, המערכת נסוגה ומסרבת לפעול.
אפשר לדבר הרבה על אחריותם של הצבא ובכיריו, ואפשר לדבר הרבה על מערכת שמתקשה להשתנות. אבל בסופו של דבר, המראה כבר הוצבה מול צה"ל בדמותו של עמית סער - קצין שבחר לומר בפומבי את מה שמערכות שלמות נמנעות מלומר בגלוי. סער הבין שאחריות אינה מסתיימת עם התפקיד, ושהיא אינה מתפוגגת מול נוחות מוסדית. בהמנון האצ"ל מופיעה המשפט: "משורה משחרר רק המוות". ניכר שבצה"ל אפילו את זה לא מצליחים להפנים, בזמן שהוא ממשיך לנסח מסמכים זהירים כאשר המחיר האנושי של השירות ממשיך להיערם בצד.