בימים אלו מתקיימות בחירות לרבנויות עיר. זהו זמן מצוין לקיים דיון ציבורי על הכיוון הרצוי של רב עיר בפרט ושל תפקיד רב בכלל. לגילוי נאות כותב שורות אלו מתמודד בחלק מהן ושמח לשתף את השקפת עולמו עם הקוראים. בשביל הסדר הלוגי הדברים נוסחו כעשרה עקרונות או "עשרת הדיברות".
1) שמירת החוק ומנהל תקין הן חובה דתית עליונה וראשונה במעלה. התורה ציווה "מדבר שקר תרחק" וחז"ל לימדונו ש"דינא דמלכותא דינא". השולחן ערוך בחושן משפט (סימן שס"ט סעיף ו') פסק ש"ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר על לא תגזול מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עכו"ם". במילים אחרות- שמירה אדוקה של הוראות החוק היא לא רק חובה אזרחית אלא חובה דתית.
2) רב צריך להיות של כלל הציבור, ושכלל הציבור ירגישו איתו בנוח. לשם כך אסור לרב להיות איש פוליטי או מגזרי. מותר כמובן לרב, כמו לכל אזרח, שיהיו לו דעות אישיות, אבל במילוי תפקידו הוא צריך לראות את עצמו כשלוח כלל ישראל. בפסיכולוגיה חברתית ישנו מושג שאדם מגדיר את עצמו כחלק מקבוצת פנים שהוא מזהה את עצמו כחלק ממנה ומגדיר את עצמו דרכה. זה יכול ליצור הטיות שהאדם "דן לחיוב" את קבוצת הפנים שלו ו"דן לשלילה" את קבוצת החוץ שלו גם בצורה לא רציונאלית. כדי להקטין זאת על הרב להסתכל על עצמו קודם כל כ"יהודי" ו"ישראלי" ופחות כבן מגזר פלוני. גם זו חובה דתית ראשונה במעלה של "לא תתגודדו- לא תיעשו אגודות אגודות".
3) נקודה שנגזרת מהקודמת היא מתן שירות שיוויוני לכל תושבת ותושב. בכפוף לדרישות החוק וההלכה. גם כאן מדובר לא רק בדרך ארץ בסיסית אלא בחובה דתיתי עליונה. לגבי דיינים פסק השו"ע (חו"מ י"ז א') "בצדק תשפוט עמיתך איזהו צדק המשפט זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר- לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דברך, ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות, ואם היה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בזויים אומרים למכובד או הלבישהו כמותך או לבוש כמוהו, ולא יהא אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים...ולא ישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה". שיוון מוחלט מצד בעל השררה בין כולם הוא ערך דתי עליון.
4) איש ציבור בא לשרת את הציבור. על הרב לזכור את מקומו ולשמור על ענווה ואכפתיות אמיתית מהאזרח ולא לתת לתפקיד לסנוור. כבר במסכת הוריות (י' ע"א וע"ב) מסופר על רבי אלעזר חיסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שסירבו להתמנות לתפקיד ופייסו את דעתם בכך ש"כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!".
5) לראות את החיובי בכל אדם. להפנים שכולם (ימין, שמאל, דתיים, חילוניים וכו') אנשים ציוניים וטובים שרוצים את טובת המדינה ואזרחיה. גם כאן מדובר בערך דתי עליון, למעשה מדובר במצווה דאורייתא של "בצדק תשפוט עמיתך".
6) לכבד את זכותו של הזולת לחשוב אחרת. קירוב צריך להיעשות מתוך מקום שבאמת מכבד את האוטונומיה של הזולת. כבר אמרו חזל שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. למעשה- בדרך כלל כשאדם מרגיש שאתה מכבד אותו ואת דעותיו באמת, הוא גם פחות סגור ומוכן גם להיפתח ולשמוע דעות אחרות.
7) חיילים צריכים לקבל כבוד מלכים. בזכותם אנחנו חיים כאן. חיילים צריכים לקבל דלת פתוחה בלשכת רב העיר לברכה לפני גיוס. גם חייל לא דתי יעריך זאת כמחווה חברתית. זה מינימום הכרת הטוב שניתן לתת להם על החוב הענק שכל אזרח במדינה חב להם.
8) יש לחזק את הערכים היהודיים של נביאי ישראל- חמלה, אחדות, יושרה ושלום. מעבר להיותם ערכים מוסריים ראשונים במעלה, הם גם הדבר הכי עיקרי בעבודת ה'. כבר דיברנו בהרבה מאמרי עבר באתר על כך שהחוסן הלאומי של מדינת ישראל תלוי בהם, ושחיסרון בהם הוביל לחרבן בית ראשון ושני.
9) מהעיקרון הקודם נגזר גם שיש לתת במה לדעות שונות ולהבין שהאמת לא נמצאת רק אצלנו. אם אני חושב שבהכרח אני צודק ואתה טועה, אז אני אולי איש אחדות ושלום אבל לא בהכרח ישר. כי היושרה מחייבת להבין שכולנו ברי טעות ומכל אדם יש המון מה ללמוד.
10) ובעיקר- לאהוב. לאהוב באמת. כי העם שלנו נפלא. זה כנראה עיקרון העל החשוב ביותר. לא רק להיות מנומס, אלא לאהוב מבפנים. כבר הכריז גדול חכמי ישראל שבכל הדורות, רבי עקיבא, ש"ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. בזה הכל תלוי. כל תורה שאיננה יוצאת מתוך נקודת המוצא הזו יכולה להוביל ללמדנות וגאונות אולי, אבל לא לעשיית רצון ה' אמיתית.