"תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה... עמדו וגזרו עליהם גזרה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא.... עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול" (מדרש מעשה חנוכה, מכ"י מינכן נדפס באוצר טוב ח"א ל"ט, בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפ"ה)
מרד החשמונאים נגד שלטון הממלכה הסלוואקית שהחל בשנת 167 לפנה"ס ונמשך כמעט 7 שנים, הוא אחד הסיפורים המיתולוגים שלנו ומקור לחג החנוכה. מתתיהו כהן גדול ושושלת בניו בראשם יהודה המכבי הובילו מרד נחוש כנגד גזירות השלטון שהוביל בהדרגה לעצמאות ממלכת יהודה. אבל איפה התחיל המרד? מי הצית את עוצמת העם וכיוון אותה למקום המדויק? אחותם הנשכחת של החשמונאים, חנה, שכמעט נרצחה בידי אחיה. הבטחנו סיפור? אז כתבתי סיפור. שכולו אמת מן המדרש.
ארמונות החשמונאים | , צילום: תיירות בנימין
"תלכי זקופה", אמרה התופרת ועזרה לי לעלות על הפודיום כדי לתקן תיקונים אחרונים. "את נושאת את השמלה ולא היא אותך". גלי הבד הצחור גלשו לרצפה ורקמת השושנים האדומות הסתחררה באמרת השמלה עם כל פסיעה שלי. התופרת הסיטה לאחור את שפעת שערי מתחת להינומה וחייכה מרוצה מיופיי. אבל אני רק על גסות יד ההגמון שתבקש לגעת בי יכולתי לחשוב, על מה שיעולל. "תלכי זקופה" שב קולה ותמך בי, אבל כוחי שלי לא עמד לי יותר וצנחתי לרצפה. תלכי זקופה?
אני לא רציתי להתחתן. גם כך הרגשתי צעירה מדי אבל אחרי הגזירה הסירוב הפך עקשן וחריף. בשום פנים ואופן לא. את כוח הגברים היהודים ביקשה הגזירה לקחת דרכנו הבנות. בזכות הראשונים שלהם רצו לפגוע כשקבעו שכל כלה מישראל תילקח בליל כלולותיה לבית ההגמון היווני. בגופנו אצרנו את הגבריות שתימחה כביכול מעליהם. היינו קורבן סתמי שהועלה למזבח.
החברות שלי החליטו שלא להינשא אבל לי התעקש אבא לערוך טקס כלולות מפואר עם בן אחת המשפחות החזקות ביהודה. אמנם יהיה אותו לילה ראשון ונורא אבל אחריו אלך לבית בעלי החדש וברית עוצמה תיכרת בין שתי המשפחות. צעקתי, בכיתי, התחננתי שלא, ושאם כבר להינשא אז בחשאי, מבלי שידעו, מבלי שאלקח להגמון. אבל אבא היה נחרץ. אנחנו ממשמרת יהויריב, הראשונה מבין 24 משמרות כהונה, אנחנו בני שושלת חשמונאים, ובת לשושלת תינשא כבת מלוכה.
אבא שלי אהב לקחת אותנו לטיולים בגבעות שהקיפו את מודיעין. אין כאן עצים גבוהים, הצביע מסביב, לא ברושים תמירים ולא ארזים אצילים. יש רק שיחים נמוכים, בקושי יגיעו לגובה אדם. אבל תראו, שלח אבא רגל קדימה, בלתי אפשרי להיכנס ביניהם. ניסינו, כמובן שניסינו, אני וחמשת האחים שלי דחפנו אחד את השני, נשרטנו מסירה קוצנית, התלכלכנו מקידה שעירה, התאמצנו בכל הכוח לפלס שביל ולהוכיח לאבא שטעה.
אבל אבא צדק. תהיו אתם דבוקה אחת, צחק אלינו כשהתכסינו עלווה צהובה של פיגם מצוי, דבוקה אחת מלוכדת ושום זר לא יוכל להכניע אתכם, טפטף באוזננו אהבת המשפחה והארץ. פעם אחת הראה לנו בהתלהבות זוטה לבנה והסביר איך ממוסס הצמח את זרעיו בקלות מתוך פעמוניו הלוכסניים ומחפש קרקע פוריה. רק אני הבטתי בזרעים המתעופפים בזעף "חמדנים". אמרתי. זרעים חמדנים". אבא פקח מבט מוטרד, אולי תהה כבר אז מה יהא גורל בת שמתקשה להשלים עם דרך העולם. "הם לא חמדנים". גידר את ההתפרצות שלי "ככה הטבע. אומרים לו פעל והוא פועל. מתניע את היצר הכי חזק, יצר ההישרדות".
"איי! את דוקרת אותי!" שלף אותי כאב המחט של התופרת שכרסמה בטעות במותני מן המחשבות. אמהות מכינות את הבנות לליל הכלולות. לוחשות הצעות עדינות כמו מפוח שמפזר חום ותקווה בקווי הגוף הבריאים של הבנות הנישאות, נוטעות בהן קטיפה ומרמזות לתענוג לצד קושי וכאב ומחתלות הכל לביטחון עוטף שמעתה ועד עולם יחד. אבל לי לא אמרה אמא דבר מכל אלה. לא פיזרה חיוכים מרמזים של ידענות ולא הרגיעה מהמתרחש בבית ההגמון . "פשוט תתנתקי" היא אמרה. "פשוט תתנתקי".
בד שמלת הכלולות שלי היה רך כל-כך. כמה רגעים, כמה שעות, לילה אחד, חשבתי. הרי לא הגיוני שבגלל כמה רגעים, כמה שעות, לילה אחד, יתהפך על אדם עולמו ויימחק כל מה שהיה ויהיה. אבל אני ידעתי. יתהפך עלי עולמי. ומה יישאר ממני אחרי. לא אותה נערה שהייתי אחזור ולא אותה אישה שיכולתי להיות אהיה.
"תלכי זקופה" חזרה ואמרה התופרת ופתאום עלתה בי חציפות מעזה של פעמוניו הלבנים של הזוטה. כוח ההישרדות. לפעול אמרת אבא? תפסתי בזרוע התופרת והיישרתי מבט - "תכיני לי שמלה שתיפתח בבת אחת. בתלישה".
חמישה אחים יש לי. - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי. חמישתם נושאים אותי כעת באפיריון. העם, המכובדים, גדולי הדור. כולם התקבצו ובאו לראות בכלולות בת מתתיהו כהן גדול. באגרוף מכווץ אני מחזיקה בסוגר השמלה, רק שיהא לי האומץ. תוכנית שלמה תכננתי והגיתי בראשי, צעד אחר צעד בניתי את הצלתי, אבל כעת נצרך לי אומץ. אומץ. ולפני שאתחרט, בבת אחת, לא מתפרקת ולא בוכה ולא צועקת ולא מתמוטטת, בבת אחת אני מושכת בכל הכוח בסוגר, והשמלה צונחת מעליי לחלוטין.
"עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה [הבגד שלבשה] ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה [עירומה] ולפני אביה ואמה וחותנה"
הו! נאסף ונבלע האוויר ונאלם. הבל פה תכלכל, עיניים כהות מושפלות. תחילה לא העזו להביט, המומים, ואז, הצצה לעיקול ירך, קימור זרוע. רישום פנימי חוקקו אותי בזכרונם לשלוף אחר בפרטיות חדרם. ואני, אני פוסעת עוברת ביניהם כמו שהים נבקע לפני משה. קצת משעשעת אותי התדהמה שלהם, גוברת על הרתיעה הטבעית מהעיניים החודרות.
יתביישו הם למול עצמם, אני חושבת, כשאני מרגישה את הנהמה העמוקה שעולה שם בגרונות. עירומה. בת כהן גדול. וברגע אחד הופכת השתוקקות הגברים לזעם, לרצון לטרף. והטרף הוא אני! "סיקלו אותה באבנים!" קורא אחד, והשני "לשרוף אותה!" וחמשת האחים שלי, משענת בשר ודם שלי, קרבים אלי במהירות ולא להגן עלי הם מבקשים, אלא להיפך - להיות ראשוני הרוצחים! עוד רגע ויקרעו אותי לגזרים!
'שמעוני אחיי ודודיי! ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי!? ...
אני עומדת וזועקת מולם את המילים. הרי ידעתי שהתשוקה תתהפך לזעם קדוש. כל-כך טוב אני מכירה את האחים שלי. לצאת למרד מול ההגמון האויב האמיתי שאונס את הבנות זה קשה. קל יותר לפגוע באחותך בשר ודם, להפוך אותה לבוגדת אשמה. בכל הכוח הטחתי בהם את המילים. "זו לכידות המשפחה שלימד אתכם אבא?!" "אני האויב?! " רק אז, רגע לפני שהונפה מעליי הסכין, רק אז התעוררה בהם האמת. רק אז הופנתה החרב למקום הנכון. רק אז, רגע לפני שהיה מאוחר מדי.
כולם זוכרים את אבי מתתיהו, מניף נס המרד. את השלישי לאחיי, יהודה, שהוביל צבאות, את אלעזר אחי, שמת בגבורה בבית זכריה. כולם זוכרים עשרות אלפי לוחמים מטהרי בית-המקדש, שדהרו בשבילים משכם לירושלים, טיפסו במעלה לבונה וירדו בוואדי חרמיה, העפילו להרי אדום וגלשו בפלשת, נלחמו עד שהוכרע שר המלחמה סירון ויצאו לירדן לכיבוש הגלעד. אב גאה מתתיהו לחמישה בנים אמיצים.
אבל הייתי גם אני. הבת הנעלמת. את נס המרד האמיתי הנפתי קודם אני. "עלו על בית ההגמון!" קראתי אליהם "הובילו אחריכם מרד נגדו ולא נגדי!"
"והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים. עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול"
להשמיד אתכם יבקשו דור אחרי דור אמר אבא "אבל רק אם תהיו אחד לא יצליחו להכריע אתכם". ואני סלחתי לאחים שלי. סלחתי כי ברגע האחרון התחרטו. "תלכי זקופה" אמרתי לעצמי "תלכי זקופה". בימים ההם כמו בזמן הזה.
מוזמנים לכתוב לי על סיפורי איחוי, פירוק, משפחתיים. קשת אחים, blueori@gmail.com או בפייסבוק ori egoz.
הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל', לשעבר שופטת בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך.