קשת אחים שנאת אחים היא בדנ"א שלנו, עד מתי?

לפעמים אני חושבת מה אנחנו כל-כך מתפלאים על שנאת האחים המתפרצת. הרי מקין והבל האחים מייצגי האדם הראשון ואז יצחק וישמעאל האחים מייצגי שני העמים ודרך יעקב ועשו (מתעקשים לקרוא לעשו אדום, אבל כולנו זוכרים הורים עם תו כשרות) ועד בני יעקב - כל השבטים, כל הסכסוכים, המתיחות וההפרדה והשנאה והקנאה.

שנאה עצמית ברמות גבוהות

הכל היה כאן לפנינו ונמצא פה מולנו. השבת פרשת וישב, והנה שנאת האחים ליוסף. הוא בן 17, אומר הכתוב ובעצם רומז לנו ולאחים, הוא בן 17, זה הגיל הזה שאתה חושב שאתה יודע הכל ויכול הכל ולכן הוא מספר על החלומות שלו, ובינינו, בסוף הכל יתקיים, אז תרפו ממנו קצת בחייכם. לא בכזו שנאה לרקום איך להרוג אותו. בסוף הוא אח.

אבל כלום לא עוזר ורוקמים ומתכננים וראובן מחליף הורגים במוכרים אבל גם להיות עבד לא כזה כיף, והנה מול עינינו, שנאה ושבטים בסיפור המוצא כי אולי ככה העם שלנו, זה הדנ"א. עם שלא מבין ולא יבין שהאויב האמיתי הוא מצרים של פרעה ואחרי נבוכדנאצר ואז גזרות טיטוס ומחכות פרעות על הריין, ויגרשו מלונדון ואינקוויזציה תתפשט מספרד ופרעות חמילנצקי ותח ותט ורדיפות בסוריה ופרעות ברוסיה ויגיע האויב לחברון ויפו וירושלים ויהיה הפרהוד ויעמוד הצורר הנאצי ועוד רדיפות וחרמות וגירושים ופוגרומים ומוות, הכל יהיה. ועדיין העם הזה שלנו יצליח לשנוא מבפנים אחד את השני בכאלה עוצמות, שאפילו שבעה באוקטובר, אלוהים אדירים, השבעה באוקטובר ורק לפני שנתיים והסתה איומה ולא נתעשת ולא נבין ששמונים שנות שלטון עצמאי במדינת ישראל עלולות לבוא לקיצן אם לא נתאפס כי חס ושלום נטבע או יטביעו אותנו שבטים שבטים נפרדים. אולי.

אתמול כשהמתנתי ליד שער בית-הספר לבני וראיתי את הילדים יוצאים ואת הנהרה על פני אחותו הקטנה שמחכה לו בעגלה, חשבתי איך היינו אנחנו האחים כרוכים פעם אחד בשני. גרים באותו בית, שומעים את אותן מריבות, לפעמים מגנים אחד על השני מול ההורים, לפעמים רבים בעצמנו, נטועים יחד בתוך שגרת ארוחות וחגים וחוגים, ויודעים ונושמים וחיים ואיך כשמתבגרים לפעמים כל אחד נודד למקום שלו והבית יחד מתפרק ומתרחק.

ילדים קטנים שמשלימים

פעם אחת הרעשנו ורבנו והרבצנו נורא. אמא שלי יצאה מחדר השינה בזעף גדול ומשכה כל אחד לחדר שלו (חדר לבנות וחדר לבן) ובתוך דירת ארבעה החדרים, שני החדרים האלו היו ממוקמים משני עברי הסלון, ותוך הפרדת הכוחות המהירה איימה: שלא נעז לצאת מהחדרים שלנו כי אוי ואבוי. אוי ואבוי. ושקט השתרר. אנחנו היינו ילדים מקשיבים סך-הכל. אמא נעלמה לחדר השינה ואסור לצאת מהחדרים - אז לא יצאנו. אלא שאז התחיל לשעמם לנו. השנאה היוקדת התחלפה ברצון לשחק. ועם מי?עם מי שהיה בבית. לא היתה אופציה אחרת. אבל אסור לצאת מהחדר.

אז הבזיק הרעיון: נשכבנו על הרצפה, בני תשע ושבע, השתרענו ומתחנו עצמנו עד שרק קצה בוהן רגלנו נגעה במפתן הדלת. לא יצאנו מהחדר נכון? הבוהן תעיד. עכשיו, כשהגוף כולו כמעט בחוץ, יכולנו לשלוח אחד לשני קלפים עם מטאטא, להתלחש, לגלגל כדור. בקיצור יכולנו לשחק. פעם אחת אסרו עלינו לדבר כי רבנו, אז דפקנו על הקיר באותות מורס (בדיוק למדתי בצופים). בקיצור, ברגע שגורם זר התערב, כשהגיע אויב חיצוני, סליחה אמא, הצלחנו לא לריב ואפילו רצינו לעזור אחד לשני.

לפני כמה ימים חלפתי בכיכר החטופים ואז נעצרתי וחזרתי לאישה בת 50 לערך שעמדה בדוכן מכירת הסיכות והחולצות. אנחנו כל כך מעריכים אתכם אמרתי (מי זה אנחנו ואיך העזת. ובכל זאת העזתי ואנחנו). תדעי שיש משהו מנחם ועוטף לדעת שאם חס ושלום משהו יקרה, יעמדו וילחמו עליך כאן וגם מי שלא יעמדו כאן, יתפללו איתך ונפש לא תאבד מישראל. היא הסתכלה בי ואמרה אל תוותרו עלינו. ואמרתי אל תוותרו עלינו גם.

צריך להגיד שההורים שלי עמלו על זה קשה. בשונה מאבא יעקב שנוזף ביוסף על השחצנות שלו לעיני האחים האחרים ורק מחריף את הקרע ואז שולח אותו אליהם לבד, הם אף פעם לא הטיחו אותנו אחד בשני. לפעמים עצבן עד כמה הקפידו. אתם אחים, יש לכם אחד את השני, תמיד תעזרו, אחים זה החברים הכי טובים ועוד ועוד.

כתבתי לא פעם על הנהגה ואיך בעיניי עליה להיות כמו הורים והתכוונתי כזו. כל הזמן תיווכו והפרידו. הוא לא התכוון למשוך לך בשיער ולקרוע את הדפים, היא לא רצתה לשבור לך את הלגו זה קרה בטעות, טעות בכוונה כי בכל זאת דרכת לו על הלגו כי הוא עצבן אותך, אז שבי ותעזרי לו לבנות מחדש. שבי. וכל הזמן תיווכו וחיברו והחזיקו. וגם כשגדלנו. לפעמים כשצריך. האחים. יחד.

אולי בכל זאת יש סיכוי לחיבור?

חשבתי על זה. כל-כך הרבה דברים מרתיחים אותי, מוציאים אותי מדעתי, מרגישים לי הסתה וחוסר לקיחת אחריות ולא חשיבה לטווח ארוך ובשנתיים האחרונות ניסיתי להגיד כי גם לפני השבעה באוקטובר אבל בטח אחרי, אלוהים אדירים, בטח אחרי, אחרי כל מה שעשו לנו וכל מה שאנחנו מדחיקים שעשו לנו, מוכרחים להתעשת ולהבין שכאן בפנים זה לא הבוגדים. האויב בחוץ. וכתבתי וכתבתי. מורשת יפה לילדים לקרוא, אבל עשה שינוי? לא יודעת ולא בטוח וכנראה שלא. כי הרבה עומדים וזועקים אבל הכל ממשיך. אז מה?

לפני שבוע סיפרה לי חברה חרדית אדוקה שבשבעת חמיה הגיע לנחם סגן הרמטכ"ל. ביררתי אם אנחנו באותה טרימינולוגיה ולא איזה כינוי חדש בחברה החרדית, והיא אמרה, כן כן, ידעי. ומה מתברר? משני קצוות המשפחה שישבה שבעה, יש קשרי בני דודים. והנה יושב סגן הרמטכ"ל בשבעה בבני ברק. דיברו על הגיוס? לא יכולתי להתאפק. והיא אמרה, לא.

אבל אחרי שאל אותה אחד הבנים על המדים והסברתי שהוא מגן על עם ישראל והבן אמר שגם הוא רוצה, ולכי תדעי, אולי באמת יתגייס. משפחה אחת וקשת. ועוד קשת. סיפרה חברה אחרת איך מריבה עם אחיה שמעברו השני של הציר הפוליטי התלקחה עד פיצוץ. ואיך תפתרו? שאלתי. והיא חייכה בעצבות ואמרה לא בטוח שנפתור. צריך להיזכר מה מדביק אולי אז.

ואז עלה לי רעיון. את התשוקה לכתוב על היומיום שלנו אני קצת מאבדת כי אני מרגישה חסרת תועלת. זה לא אומר שלא יקרה לפעמים, אבל בעיקר מנסה לחשוב איך נזכרים מה מדביק.

אז חשבתי - אולי אאסוף סיפורי משפחות, חברויות, סיפורי אחים בארץ שלנו ואתרגם אותם לעולמות וחוויות ודמויות, ובלי שמות אמיתיים ועם הרחקה, אבל כן לכתוב וכן להניח ויהיה מארג סיפורים על קשת אחים. על מרחק ודלתות נטרקות ושיחות שנאלמו אבל גם על איך לדפוק בעדינות על הדלת ולבקש להיכנס ואיך להיזכר מה הדביק. ומי יודע, אולי קצת מן האור ידחה הרבה מן החושך. ונכון שקצת תמים ונכון שאולי מדי תמים ונכון ש-נו באמת, ונכון לגלגל עיניים. הכל נכון. אבל עדיין, אני מרגישה שחייבים, והנשמה שלי הפרטית, חייבת ממש, עוד אור ותקווה.

הכותבת היא עו"ד (סא"ל) מיל', לשעבר שופטת בעבירות טרור, עסקה בהסברה סביב הפגיעות המיניות של חמאס, כותבת לתיאטרון ולמסך.

קראתם? התחברתם? מוזמנים לשלוח לי מייל על סיפורי פירוק, איחוי, או רק הפירוק המשפחתי שלכם. נחשוב ביחד איך לחבר וליצור מחדש קשת אחים. blueori@gmail.com