הישראלים אוהבים שני דברים: הראשון זה לקנות בזול ולא להרגיש פראיירים, השני זה לספר בגאווה כמה הם ציונים. הבעיה: זה לא תמיד הולך ביחד. רפורמת החלב שהשר סמוטריץ' מוביל ותפתח את השוק לייבוא הציתה את הסנטימנט הישראלי של קידוש המחרשה, אך צריך לומר את האמת: אנחנו כבר מזמן לא מקדשים את החקלאים, פשוט התמכרנו לסביבה המוכרת על המדף בסופר.
מדינה שמחאה כפיים לחקלאי במלחמה מפנה לו את הגב?
זעקות השבר נגד פתיחת שוק החלב עוררו סערה. ואכן עלתה השאלה איך ממדינה שמחאה כפיים לחקלאים ועובדי המשק שיצאו במהלך המלחמה לעבודה תחת אש - כעת לכאורה מפנה להם גב רק בשביל לשלם פחות במכולת? איפה ערך ההתיישבות והתמיכה בחלקאות המקומית? ובכן, בגדול נגמר בפרסומות מרגשות על מסך הטלוויזיה.
צריך להיגמל מהתמכרות למונופולים
פה צריך לומר את האמת: רפורמת החלב לא נלחמת בחקלאות העברית שכבר בנוייה מעובדים זרים, ומה בעצם העניין לשמור על ענקית החלב הלכאורה ישראלית תנובה שכבר מוחזקת בשליטה סינית? בואו נודה בזה: אנחנו לא טרופלדור, אחנו סתם התמכרנו למונופולים. למוצרים המוכרים והאהובים, לפרסומת של סבא משופם עם כובע טמבל מלטף פרה לצליל "פה בארץ חמדת אבות", וקרטון בצבעי כחול לבן עושה לנו את זה כאילו מינימום הפרחנו את השממה.
בהתמכרות כמו בהתמכרות, שלב הגמילה הראשון הוא הקשה ביותר. המוצרים החדשים לא בדיוק בטעם המוכר ולא בדיוק בעיצוב. אבל אחרי חודש בו נשלם משמעותית פחות בקופה, נבין שאי אפשר לחזור לאחור, נבין שהיינו שקועים בהתמכרות למונופולים בארץ ששולטים על שוק המוצרים.