בפתח המחזה "קרנפים" של המחזאי אז'ן יונסקו, יושבים להם שניים בבית קפה, ז'אן ובראנג'ה, כשפתאום נשמעת ברקע שאון בהמה מתנשפת שהולכת ומתקרבת. הרעשים הולכים ומתגברים עד שלתדהמתם העצומה חולף על פניהם קרנף! כן, קרנף. עם עור מחוספס ופרסות עבות. ככה סתם, בצהרי היום מול בית הקפה - קרנף! תדהמה אוחזת בכולם - מה לקרנף ולעיירת שדה צרפתית?!
הסיפור של ש': צו ההרחקה שקיבל בעלה לא מנע ממנו לנסות לרצוח אותה
חשבתי על זה היום כשקראתי את העדות קורעת הלב של ש' באתר הכנסת, שניתנה בדיון הוועדה לקידום מעמד האשה לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות כנגד נשים ב-25.11. ש' היא בת 22, יש לה שני תינוקות. כנערה עברה אונס שהותיר בה צלקות פוסט טראומטיות, ואיתן גם נכנסה לזוגיות הזו שבה בעלה חנק אותה עד אובדן הכרה והניח לה רק כשחשב שהיא מתה. קשה לקרוא, נכון? תכתבי רק ניסה לרצוח אותה, אני אומרת לעצמי. למה לפרט? אבל זהו, שלכל רצח יש פירוט מחריד שעובר הקורבן שלו ובדיוק על זה הוועדה רצתה לדבר. איך למצוא פתרונות להגן על הנשים המאוימות האלו, במיוחד כשמתברר ש-36% מהנשים שנרצחו, הגישו קודם תלונה במשטרה על אלימות במשפחה.
אתם מבינים? הן כבר קיבלו החלטה לקום יום או ערב או צהרים אחד ולהתלונן וכבר סידרו בייביסטר, וכבר מצאו זמן כשהוא לא שם, ועם טיפת האומץ שנשארה אחרי כל התכנונים, הן מסרו עדות במשטרה נגד גבר אלים. שזה שעוד רגע יקראו לו לחקירה והוא יבין שחשפו אותו. ויבין גם מי. ולמרות זאת, הן התלוננו כדי להיות אימהות עוד כמה שנים לילדים, אולי כדי להגשים חלום, אולי כדי סתם לחיות בלי פחד. ואז, אחרי כל המאמץ הכביר, הגברים האלה רצחו אותן סופית.
לש' שניצלה במקרה כי הוא חשב שמתה בגלל הדם, היה צו הרחקה מבעלה שחנק אותה 5 דקות תמימות. אבל לדיון השבוע, שנועד להגן עליה בעתיד ולחפש פתרונות משטרתיים טובים יותר, כי למי נלך אם לא למשטרה, לדיון הזה השר לביטחון לאומי שהוזמן פשוט לא הגיע. וגם לא נציג מטעמו. וגם לא נציג מטעם המשטרה וגם לא אף אחד שבאמת אמור לטפל בעניינים האלה. אף אחד.
פשוט לא הגיעו. מכל אלפי השוטרים לא נמצא אחד או אחת שיכלו להקדיש זמן. ושימו לב לתירוץ הרשמי שעוד העזו לשלוח - התנגשות לו"ז עם סיור ראש השדולה למען האישה הדתית והחרדית (לימור סון הר מלך) ביחידת משגב בשירות בתי הסוהר. באמת? ואגב יו"ר השדולה למען האשה, למען האשה נדגיש, לא יכולתם לאחד כוחות ולהגיע לדיון ואז לסיור? זה לא מספיק חשוב? כנראה שלא. אתם בהלם? מקווה שכן.
כי ההלם הוא הדבר החשוב. ההלם הראשוני מנוכחות הקרנף בעיירת השדה. הוא הולך ומתפוגג במחזה כשעוד ועוד קרנפים, כעורים ואלימים מגיעים. כי בכל זאת, כשפוגשים קרנף עולה במדרגות כמה פעמים מתרגלים.
הסיור של ח"כ לימור סון הר מלך | צילום: דוברות
ואני תוהה, האם ההלם הראשוני מהעובדה ששר לא מגיע לדיון כזה יישאר בנו או שעוד כמה שנים או חודשים ישחקו לנו את ההלם לחלוטין עם עוד ועוד בעיטות במחויבות ואחריות לתפקיד ועוד מילים כאלו כמו למשל ממלכתיות וקודים של נוהל וחוק. נגיד, לא יזמינו לנאום נשיא ארה"ב בכנסת את המשפטנים מסגל א' שקבועים בפרוטקול כי לא אוהבים אותם. או נניח, ראש ממשלה יתעלם מבקשת רמטכ"ל להיפגש וידחה וידחה ויבטל. או למשל לא יזמינו נציג שב"כ לסיור שר הביטחון וראש הממשלה בסיור בעזה. או למשל שר האוצר של מדינת ישראל יכריז שלא ישתתף בדיון בטחוני אם ראש השב"כ ינכח.
נגיד כאלה דברים. עוד ועוד ועוד. לאט לאט מה שפעם זעזע אותנו, שהיה קרנף! הופך ל-אה, קרנף? כי זה מה שקורה לחברים שלנו בעיירת השדה. מרוב קרנפים כבר נראה להם שאדם זה סתם חריג. צריך להיות קרנף. ולאט לאט כולם נהים קרנפים. כי כנראה קרנפים זה נכון, זה טוב. כולנו נהיה קרנפים.
כל הנשים צחקו, רק אני שתקתי
אזהרת טריגר: סיפור קשה. היתה תקופה שפעלתי יחד עם עמותת יד לאדם, עמותה שמלווה נשות אסירים. בית ופרנסה, הכל על כתפיהן כשהבעלים בכלא, ואני העברתי לנשים החזקות האלו סדנת דרמה וכתיבה. באחד המפגשים נתתי תרגיל, ואחת הנשים, יפהפיה אמיתית שיופיה ניכר מתחת לשנים, (ואני כותבת ברשותה) סיפרה איך החבר הראשון שלה קשר אותה כי לא רצתה להיות איתו ומכיון שלא רצה שתתנגד ותעיר את אמא שלה, גם סתם לה את הפה בסלוטפ. "לא האמנתי שיקשור אותי בחבל" היא אמרה, אבל הוא קשר. בת 14. והיא כולה צוחקת כשהיא מספרת. צוחקת באמת, לא סתם. צוחקת וצוחקת וצוחקת.
אצלי בשנייה נעלמת הבמאית ואני חוזרת להיות עורכת הדין הפלילית ואומרת לעצמי בראש, אלוהים אדירים, היא עברה אונס. אונס. והיא ממשיכה לתאר הפרעות אכילה איומות ואיך עד היום חושך בבית מלחיץ אותה ודלת נסגרת חונקת אותה, אבל "אל תתרגשי ממני אורי, כי באמת, סתם פחדים אדיוטים שהשד יודע מאיפה באו..." ואני רוצה לצעוק לה, הם באו מהילדה המתוקה והתמימה בת ה -14 שלא האמינה שהחבר שאהבה יקשור אותה, משם הם באו, ומתלבטת אם להגיד משהו, אבל בינתיים עוד חברה ועוד אחת, נשים חזקות, כולן מצטרפות לצחוק משועשעות כי וואלה, לכל אחת סיפור נורא משלה. ואת ההלם הראשוני, האותנטי, המטלטל של הילדה ההיא בת ה-14 שראתה קרנף, החליפה הסתגלות כואבת למציאות חיים קשה. הכל נהיה סביבם קרנפים. אז מה הפלא, שבסוף גם התחתנו עם עבריינים שניתבו להן את כל החיים? מה הפלא?
ההלם הראשוני שלנו ממשהו הוא הסמן שמשהו השתבש. שמשהו לא תקין. אבל אם מטשטשים לנו את נורית איכות הבקרה המוסרית והערכית שלנו עם שלל אירועי קרנפים, בסוף הנורית אומרת, טוב כנראה טעיתי. אין מה להבהב. אז מה אם הוא לא הגיע לדיון. אז מה אם לא הזמינו אותם. אז מה. אז מה. ואם ממש רוצים למרק את המצפון, מחפשים גם איזה משווה ומעלה - גם איקס לא הגיע לדיון אז, אז כולנו פיטים.
קל להתרגל להפרת הכללים
יונסקו, המחזאי ממוצא רומני צרפתי, שאמו ממוצא יהודי, חווה את אימי מלחמת העולם השנייה בצרפת כגבר צעיר בשנות השלושים וסיפר בראיון מה הוביל למחזה: "מזמן לזמן היה קם אחד מחברינו ואמר: 'ודאי שאיני מסכים לדעתם (של הנאצים), אבל בנקודות מסוימות... חייב אני להודות; למשל, שעניין היהודים…' ודברים כאלה היו האות. ידעתי שכעבור שלושה שבועות, או חודשיים לכל המאוחר, נעשה אדם זה נאצי. הוא נסחף במערבולת, נהפך לקרנף. לבסוף נותרנו שלושה או ארבעה מתנגדים להידבקות המגפה הזו...".
בפעם הראשונה שמפרים את הכללים, זה קשה. הפעם השניה קלה יותר. ואחר כך מי זוכר בכלל שהיו כללים. בסוף המחזה, ברנג'א, שכל חבריו נהיו קרנפים, מביט בראי, ואת הטקסט שלו ביצעתי בעצמי כסטודנטית לבימוי: "..אני אינני יפה.... הם היפים! הקרנפים! .. כמה אני חפץ להיות כמותם, אך אין לי קרן למרבה הצער.. אוף... אינני יכול להסתכל על עצמי עוד. אני מתבייש כל כך! אני המכוער!". ואני זכרתי שהפך בעצמו לקרנף. אבל עכשיו מצאתי תקווה בסוף המחזה: רגע לפני הסוף הוא מתנער: "אני האדם האחרון ואשאר אדם עם תום! לא אכנע". הלוואי שנישאר כולנו בני אדם אחד לשני, ונגיע לדיון על אלימות נגד נשים, סתם למשל.
הכותבת היא עו"ד (סא"ל) במיל', לשעבר שופטת בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.