לפני כמה שנים עיבדתי וביימתי לקאמרי מחזה שנקרא "מבדולח לעשן" של ז'אק אטלי. שלושה ימים אחרי ליל הבדולח שהתרחש בין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, מתכנסים בבניין האוויריה הגרמני בברלין בכירי הרייך. הגווארדיה הצעירה שמנתה את גבלס, שר התעמולה, הימלר שמפלס דרכו ללבו של היטלר ומרכז תחתיו כוח אדיר והיידריך שבונה את עצמו כמפקד האימתני של הגסטפו. לצידם בכירי גרמניה בגווארדיה הוותיקה, ביניהם שר המשפטים וילהלם פריק שהיה מעורב בחקיקת חוקי נירנברג. יחד מתכנסים כולם לגבש את ההחלטות כיצד לנהוג ביהודים.
בישיבה מוחלט על הטלת קנס כספי כביר בסך מיליארד רייכסמארק על יהודי גרמניה כתשלום על נזקי ליל הבדולח שנגרמו להם עצמם, מהלך ציני שהם מוצאים לו תימוכים והצדקות דרך חברות הביטוח, ושורת חוקים שמצרים עוד ועוד את צעדי היהודים.
כשמסתכלים על שורת הגזרות העצומה שניתתה אז בזו אחר זו על יהודי גרמניה ב-1938, פחות משנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, מתגנבת לה השאלה, איך הם לא ראו. איך הם לא ראו מה מתגעש עליהם. איך. זו שאלה מרגיזה. כי בדיעבד כולם רואים. אז מה אנחנו מחמיצים עכשיו חס ושלום? למה אנחנו אולי עיוורים עכשיו?
כל הידיעות החשובות נדחקות מטה
בשבוע האחרון התפרסם הדוח המקיף של המכון לחקר האנטישמיות הגלובלית ומדיניות (ISGAP), שחושף את אסטרטגיית "הג'יהאד הציביליזציוני", תוכנית ארוכת טווח של 100 שנה שמובילים האחים המוסלמים וגופים מקבילים שמטרתה להשתלב בתוך דמוקרטיות ולערער אותן מבפנים ולהפיץ את האסלאם. בתוכנית מדוקדקת פורט איך לנצל את חופש הדת וליצור בריתות עם מיעוטים ובעיקר, לחדור למערכת החינוך ולהקים רשתות השפעה תקשורתיות וחברתיות.
האחים המולסמים מנהלים אסרטגיה עקבית, ברורה, עם מטרות על ומטרות קצרות טווח, פוסעים צעד אחרי צעד להגשים את היעדים שלהם. כעת חלפו 50 שנה מרגע תחילת יישום התוכנית וההישגים שלהם עצומים. ההפגנות הפרו פלשתיניות בקמפוסים, השתלטות על השיח וקריאות אנטישמיות מהדהדות היטב. מעל לכל מנצחת קטאר. אותה קטאר שרקמה לנו מתחת לרגליים את מימון השבעה באוקטובר. הידידה המחובקת שנתנה מטוס בשווי 400 מליון דולר לנשיא האמריקאי.
צריך רק להעיף מבט באתר חדשות ישראלי כדי לראות מה אנחנו לא רואים ובעיקר למה. ידיעה על קטאר שמעורבת במימון מחודש של חמאס בעזה -נדחקת למטה; ידיעות על מהות הכוח הבינלאומי שיוצב בעזה, אולי קטאר ותורכיה - נדחקת למטה; חקירות על מעורבות קטאר ותשלום לגורמים שמעורים בעשייה הישראלית - למטה.
אבל זה לא רק קטאר. זה כל המעטפת הבטחונית המסוכנת שמקיפה אותנו - ידיעה על סעודיה שמקבלת מטוסי אף-35 ופוגעת ביתרון האווירי הקריטי של ישראל - מופיע שעתיים בכותרת ואז נדחקת למטה; הידיעה על בן סלמאן שדורש ערבויות אמריקאיות תוך 5 שנים למדינה פלשתינאית -גם היא אחרי כמה שעות נדחקת למטה; ואל תגידו תפסיקי הבנו את העיקרון, חכו ותראו עוד כדי שתחוו איתי את התסכול. ידיעה על חיזבאללה שמתעצמת וגייסה כבר 40,000 חיילים חדשים נדחקת למטה; סירוב חיזבאללה להתפרק מנשקו והזרמת נשק חדש דרך המעברים בסוריה - למטה.
הידיעה שטראמפ נפגש עם אל ג'ולאני (אני אמשיך לקרוא לו ככה ולא בשם המכובס) ומהלך על מדשאות הבית הלבן עשור בדיוק אחרי שהוכרז מעל ראשו פרס כספי עצום כטרוריסט, וכעת הוא דורש את נסיגת ישראל מהחרמון הסורי - נדחקת למטה; העובדה שנכנסות אלפי משאיות סיוע לעזה שגם בהן קטאר מעורבת וחמאס גובה סכומים שמגיעים לפי ההערכות למאות מליוני שקלים רק מהחודשיים האחרונים ושב ומתעצם כלכלית -נחשו איפה?
שייח תמים בן חאמד אל תאאני, מנהיג קטאר., צילום: Drop of Light,Shutterstock
ומה למעלה? החרדים מסרבים לקחת חלק בעול וכל המשא ומתן האינטרסנטי של כל המעורבים; נאום ראש הממשלה על ועדה כן או לא וחצי מהעם שלא סומך על המערכות (מעניין למה), ויכוחים על ועדת חקירה תהיה או לא (באמת לאף אחד לא חשוב לברר מה היה באמת כדי שלא יטבחו בנו שוב?); קריאות נגד כל מערכת המשפט וכמובן היועמ"שית, ריסוס כתובת בוגדים לגוף שידור רשת 13, הפצ"רית, העברתו מתפקיד או סיום תפקיד של מפקד מחוז ירושלים רגע לפני הרמדאן, חוק התקשורת, סגירת גלי צה"ל, בוקה ומבולקה. וכל הידיעות האלה למעלה. זועקות וצועקות. תחושה מתמדת של כאוס. ואז מה קורה? לאן הולך הקשב שלנו הישראלים?
אנחנו העם האמיץ והנחוש ששורד כאן שנתיים קשות ועושה הכל כדי להישאר אופטימי ומלא תקווה? לאן הולך הקשב שלנו? ברור. לכותרות שלמעלה. ואנחנו מטלטלים ונסחפים ומתרגזים ומתוסכלים. עכשיו נחזור שוב לאיך הם לא ראו. איך הם היו עיוורים. ומי עיוור עכשיו?
בפרשת תולדות עשו מגיע מותש מהשדה ומוותר על הבכורה תמורת נזיד עדשים. כשאתה עייף ומותש אין כוחות להפעיל שיקול דעת מה נכון ומה לא. כשאתה עייף ומותש ויגע מזנבים בך עמלק. כשאנחנו כולנו מותשים ומעסיקים אותנו במריבות פנימיות אחד עם השני אין לנו יכולת וקשב לקלוט מי האויבים האמיתיים שלנו ומה מתרחש מתחת לרגליים שלנו. תרתי משמע.
האחים המוסלמים פועלים לפי משנה סדורה
קטאר והאחים המוסלמים בנו תוכנית של 100 שנה. יש לה שלבים סדורים וצעדים וחשיבה אסטרטגית. את העדר הליגטימיות של ישראל ופיגוע ההסברה הגדול ביותר ועוד כל מיני כותרות כאלה הדביקו לפצרית ושיסו בה את העם. אבל זה שהיא פעלה לא נכון זה לא המקור לכל מה שקורה. היה צריך להגיד היא פעלה לא נכון, זה ייחקר, זה יטופל. הפרקליטות חושבה היא חלק מהצבא, מעשה כזה לא שומט את הכל מתחתיה. במקום זה הפכו אותה למקום רקוב ומדורת ההתסה התגברה ושוב ושוב הקשב שלנו מוסט מהמקום האמיתי.
בקטאר ובקבוצת האחים המולסמים, יושבים ומחככים ידיים. בעוד הם פועלים לפי משנה סדורה של 100 שנה שפורטת שלב אחרי שלב איך לבצע השתלטות, אנחנו כאן נעים כמו רוח אחרי אירועים יומיומים שגם דואגים להפיח בהם עוד ועוד אש אצלנו מבפנים.
למה? למה אף אחד בממשלה הזאת לא תופס לעצמו את הראש ואומר -די. די עם כל ההתעסקות הזו ביועמ"שית ובמערכת המשפט ובחוק התקשורת ובתאגיד ובגלי צה"ל ובעוד ועוד דברים שמפרקים פה. למה לא לבנות תוכנית סדורה עם מטרות לא לפירוק ישראל אלא להתמודדות עם חיזבאללה, עזה, חמאס, יהודה ושומרון. תוכנית מסודרת להתמודדות אסטרטגית עם כל האיומים שסביבנו והתוכנית הזו תתווה הכל -אם צריך לגייס אז מגייסים, ואם צריך הקצאה כלכלית לאיזורים מסוימים אז מקצים. התנהלות עם חשיבה לטווח ארוך, עם החלטה על אינטרסים ישראלים. עם הבנה איפה הסיכון האמיתי. איפה האויבים. לא השמאל ולא המחאה ולא אחים לנשק.
בדיוק באותו רגע אמיר נהרג
כשביימתי את בדולח ועשן, ביקשתי מהמעצב המבריק סשה לישאנסקי ליצור שולחן ארוך שמסתובב כמו מחוגי שעון שנספרים לאחור. היהודים ספונים בבתיהם ולא מבינים מה עומד להתרחש עליהם, איך זכוכיות הבדולח הופכות לעשן המשרפות. וסשה עיצב. הוא אמר לי שלא בטוח שיבינו את זה, אבל כשהמחזה התחיל וגבלס נושא את הנאום שלו, נע השולחן סביב צירו ויחזקאל לזרוב וגיל אלון, שגילמו את היידריך והימלר, נעים בצדדיו.
אני שצפיתי מלמעלה מעמדת הבימוי איבדתי פתאום תחושת זמן. בלאק אאוט. קראו לי באוזנייה, דיברו איתי אבל כמה שניות לא קלטתי כלום. השולחן הסתובב עוד עוד כמו שרואים בהקלטה ופתאום, הבלק אאוט נעלם ונתתי באוזנייה סימן להמשיך. עוזר הבמאי רץ אלי למעלה. מה קרה שאל בלחש, את כולך חיוורת, את נראית כאילו משכו לך את השטיח מתחת לרגליים. לא ידעתי להסביר לו מה קרה. אמרתי שאני בסדר. כמה שעות אחרי, כשפתחתי את הטלפון שהיה סגור בזמן ההצגה, הבנתי שבדיוק בזמן הזה, אמיר שהיה בן הזוג שלי שנים ארוכות, ששירת בצנחנים והיה מצטיין הנשיא, נהרג בתאונת צניחה אזרחית.
הכותבת היא עו"ד, סא"ל מיל, לשעבר שופטת בעבירת טרור, הפרקליטות הצבאית. כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.