בחודש שעבר פגשתי את אחד האלופים בצה"ל שנמצא בתפקיד קריטי מתחילת המלחמה, אחד שהיה שם לראות הכל. שאלתי אותו: "יגיע אליך דו"ח תחקיר מבקר המדינה, דו"ח שב"כ ודו"ח אמ"ן. למי מהם תאמין? הוא ענה לי בלי לחשוב: "אף אחד מהם. כל אחד מכסתח את עצמו". המשכתי לשאול: "איך אני אדע לדלות מכל אחד מהם את האמת?" הוא שתק דקה ארוכה והרהר, ולפתע הגיעה הרל"שית עם הנייד המבצעי: אירוע בעזה. מסוקים באוויר. "זה הדבר היחיד שאמין" פלט וסיים את שיחתנו.
את השאלה הזו: "למי אתם מאמינים?" שאלתי בשיחות אוף כמה מחברי הממשלה. באופן מלחיץ רובם המכריע ענו: אין אמון. לשאלתי אז מה עושים הרי צריך להסתמך על דו"חות, גיליתי שכל אחד מסתמך על מקורותיו בצה"ל בשב"כ ושאר השטח, ועל פיהם מגבש דעה. הדוחות הרשמיים- ישמשו במקרה הצורך להשליך אחריות.
אין אמון. יש מרד
דמות בכירה בניהול המדינה, אגדיר אותה כך, אמרה לי השבוע: "אין אמון. יש ממשלה שלא מצליחה למשול, ויש מרד כנגדה. בשורה התחתונה, המעשים של הפצ"רית היועמ"שית, הרמטכ"ל ושאר שורת בכירי צה"ל, וכלל הפקידות הבכירה משדרים מסר אחד- אנחנו לא סומכים על הממשלה, לא מאמינים לה, ומחליטים לפעול עצמאית".
ח"כ טלי גוטליב תיארה השבוע בפודקאסט "הכל פוליטי" בכיפה חוסר באמון במערכת המשפט. במקביל ח"כים אחרים הגישו התנגדות למינויה לוועדה החסויה בשל אי אמון בה והחשש שגורמי הבטחון לא ידברו בגילוי לב. פרשיית הניצב במשטרה השבוע מערערת עוד יותר את האמון במשטרה, וסגירת גל"צ ערערה את האמון בדמוקרטיה אצל חלקים נרחבים מהעם.
מוטלת המשימה להשיב את האמון - כדי לאפשר לדמוקרטיה לשרוד
מדינת ישראל מושתת על האמון ההדדי. על כך שאם אזמין משטרה היא תהיה לטובתי כקורבן, שבית המשפט יכריע לצד הצדק, ושנבחרי הציבור יפעלו למען האינטרס הציבורי. יריב לוין כשר משפטים איבד את אמון מערכת המשפט וחצי מהעם, מערכת המשפט את אמון לוין וחצי העם השני, החיילים איבדו את האמון בפצ"רית, והפצ"רית את האמון בשלטון. על כל נושאי התפקידים הציבוריים מוטלת כעת המשימה להשיב את האמון: בראשונה של העם בהם, וכן את האמון של כל רשות אחת בשנייה, בכדי לנהל שיתוף פעולה תקין, וזאת כדי לתת לדמוקרטיה יכולת לשרוד.