המעגל של הדר גולדין נסגר, המעגל שלנו - עדיין לא

הבוקר (ג'), אחרי 11 שנים וחצי של ציפייה, תפילה ומאבק, הובא למנוחות סגן הדר גולדין. 11 שנים וחצי שבהן עם שלם לא היה שלם. לאה ושמחה, הוריו, סירבו להשלים, סירבו לשתוק, סירבו לתת לזמן לכבות את האור שהדר השאיר אחריו.

יום מרגש - אבל אסור לחשוב שהמעגל נסגר

אבל הבוקר הזה, המציאות גברה על החלום. הדר הובא למנוחות, ורגע של שקט ירד על הארץ, סוף סוף הילד חזר הביתה. הדר הוא לא רק הבן של משפחה אחת - הוא הבן של כולנו. הוא סמל למאבק הצודק על הערבות ההדדית, על ההבטחה שבין מדינה לחייליה: אנחנו נשלח אותך להגן עלינו, ואתה תדע שלא נשאיר אותך מאחור.

שמחה ולאה גולדין, הערב, צילום: אלון גלבוע

המאבק הארוך של משפחת גולדין היה מאבק מוסרי, לא פוליטי. מאבק על זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית שמקדשת את חיי האדם ואת כבוד המת. אבל אסור שהיום הזה יסתיים בתחושת סגירת מעגל, כי המעגל הזה עדיין פתוח. עדיין יש חללים חטופים שם, ארבעה, ועדיין יש לוחמים שחזרו, אך חלקם לא באמת שבו.

הם חיים בינינו, עובדים, לומדים, מקימים משפחות, אבל בתוכם הם עדיין שם, עם הזיכרונות, עם הריח, עם הצעקה. אנחנו חברה שממהרת לעבור לנושא הבא, אך מי שפוגש את הפצועים, בגוף ובנפש, יודע: השיבה האמיתית מהמלחמה עוד לא התרחשה.

לא מדובר באחריות של הממשלה בלבד

יש מי שזקוקים שיראו אותם, לא ככותרת, אלא כבן אדם. אותם לוחמים שחזרו עם מבט כבוי, שמבקשים רק דבר אחד: שעם ישראל לא ישכח אותם כשהמצלמות הולכות הביתה. יש חוזה לא כתוב בין המדינה לחייליה, חוזה שכולנו חתומים עליו גם אם מעולם לא קראנו אותו. הוא לא מופיע בשום חוק, אבל הוא חרוט בלב: מי שיוצא להגן על העם, זכאי לדעת שהעם יגן עליו.

זו לא רק אחריות של ממשלה או של רמטכ"ל. זו אחריות של כולנו, של אזרחי המדינה, של המורים, של המעסיקים, של השכנים. כי הלוחם שחוזר מהחזית זקוק לא רק לטיפול, אלא גם למשמעות. לא רק לשיקום, אלא גם לחיבוק.

אולי זה הלקח שהדר השאיר לנו: חוזקו של עם נמדד לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביום שאחריו. ביכולת שלנו להסתכל בעיניים של הפצוע, של האלמנה, של ההורה, של הילד שחזר בלי חיוך - ולומר לו: אנחנו איתך. לא רק ביום הזיכרון, אלא כל השנה.

הדר גולדין שב לקבורה, אך חייו ממשיכים להאיר בתוכנו. הוא מזכיר לנו מהי נאמנות, מהי עקשנות, ומה פירוש אהבה לעם ולארץ. וכשהוא נטמן באדמת ישראל, הוא מטיל על כולנו שליחות, לזכור לא רק את מי שלא חזר, אלא גם את מי שחזר חצי.

הציווי של הדר פשוט: אל תשאירו אף אחד מאחור - לא במנהרה, לא בעזה ולא בחיים עצמם. והיום, כשעפר מכסה את ארונו, אפשר לומר בלב כואב אך שלם: הדר, ברוך שובך הביתה. אבל גם לעצמנו עלינו לומר: עכשיו תורנו לשוב - ללב, לאחריות, לערבות. להיות עם שלא שוכח את בניו.

עובד פרל, צילום: אלישע גרוסברג

הכותב הוא עובד פרל, יועץ אסטרטגיה ותקשורת, מייסד "פרסום עובד", מלווה שרים, ח"כים, חברות ועמותות בקמפיינים ובמהלכים ציבוריים. פרל עומד בימים אלו מאחורי קמפיינים ציבוריים בולטים, כולל היוזמה להכרה בלוחמי מערך הטיפול בחללים.