שלושים שנה אחרי ובתי הספר הדתיים ממשיכים לברוח

כמו בכל שנה ב-30 השנים האחרונות, בתי ספר רבים בחמ"ד ערכו השבוע טקס מושקע לזכר רחל אימנו. וגם השנה, כמו ב30 השנים האחרונות, באותם בתי ספר לא נערך טקס לציון יום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין.

לוח השנה העברי מלא בימי פטירה משמעותיים שאנחנו לא מציינים - לפי המסורת רבקה אמנו נפטרה בכ"ז בתשרי ורובנו לא יודעים את זה כלל, יום פטירת משה רבנו בז' באדר לא מצוין חוץ מאשר אצל עובדי חברה קדישא והשנה ביום הזה יתקיים בכלל "יום התגוננות ארצי" בבתי הספר. זה נכון לעוד הרבה ימי זיכרון ועוד הרבה גדולי ישראל ודווקא על הרקע הזה מעניין לראות את מה שהתרחש בעשרות השנים האחרונות במערכת החינוך הדתית ביחס ליום י"א בחשוון. יום פטירת רחל אמנו, הפך ליום של טקסים, תפילות ושיחות. במוסדות רבים הטקסים והשיעורים על דמותה של רחל הוצב, יתכן שבאופן לא מודע, כאלטרנטיבה לטקסים ולשיעורים על יום רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

חוסר רצון לעסוק באמת ביום הרצח ובמשמעויות שלו

שום דבר לא נעשה מכוונה רעה וכמובן שרחל אמנו היא דמות משמעותית וחשובה, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו הבחירה לציין את פטירתה נובעת לא פעם מתוך מבוכה ואתגר חינוכי חוסר רצון לעסוק באמת ביום הרצח ובמשמעויות שלו. יצחק רבין סימל קו מדיני שלא היה נוח לנו כציבור, הוא עמד בראש מחנה פוליטי שאיננו מזדהים איתו או עם מפעלו האחרון - הסכם אוסלו, ונדמה שקל לנו יותר להתרפק על דמותה של רחל אמנו מאשר להתמודד עם שאלות דמוקרטיות קשות וכואבות.

יצחק רבין ז"ל, הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תפסיק לברוח, צילום: shutterstock

הבעיה היא שהימנעות היא לא רק בריחה, היא גם החמצה. מערכת חינוך שמבקשת לחנך ליצירתיות, לחשיבה עצמאית ולשאילת שאלות לא יכולה להרשות לעצמה להדחיק את האירוע הקשה ואחד המשמעותיים ביותר בתולדות מדינת ישראל. דווקא משום שהרצח נולד מתוך ויכוח פוליטי חריף, יש לנו חובה לעסוק בו. לא כדי לאמץ את מורשתו המדינית של רבין, אלא כדי לברר עם תלמידינו מה המשמעות של דמוקרטיה, מה מקומו של ויכוח ציבורי ואיך אנחנו כחברה מתמודדים עם מחלוקת מבלי לפרק את הבית המשותף.

הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תפסיק לברוח

אפשר להבין את הפחד: זה לא נוח, זה לא פשוט, זה מציף מתחים שאנחנו מעדיפים להניח בצד. אבל החינוך הדתי, שבבסיסו חרת על דגלו עיסוק בסוגיות מוסריות מורכבות, אמור להיות החלוץ גם כאן. אם הציבור הדתי יודע לשלב ספרא וסייפא למרות המורכבות, אם הוא יודע לומר את דעתו בסוגיות דת ומדינה הוא צריך להיות חלוץ גם ביכולת להחזיק את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בלי להסיט את המבט, בלי להתעלם ובלי להחביא שום דבר מתחת לשולחן או מאחורי אזכרות ואירועים אחרים.

הרב יובל אהלי, צילום: נעם פיינר

חלפו 30 שנה. הגיע הזמן שמערכת החינוך שלנו תפסיק לברוח, ולא רק י"א בחשוון. לא רק דמעותיה של רחל צריכות מקום, אלא גם היכולת שלנו להביט בעיניים פקוחות על מה שהתרחש כאן לפני שלושים שנה. כן, לדבר על רצח ראש הממשלה. כן, לשאול שאלות על השבר הדמוקרטי שנפער. כן, גם לגעת במורשת רבין - בזהירות, בענווה, בביקורתיות, אבל בלי לברוח.

רחל אמנו, אומר הנביא, בוכה על בניה עד היום בו "שבו בנים לגבולם". אולי תחדל מלבכות על המריבות בינינו כשנדע לדבר גם על הדברים שמפרידים בינינו - בכאב, באומץ, אך גם באמונה שדווקא כך אנחנו יכולים להישאר משפחה אחת.

הכותב הוא מנחה ומפתח תוכן בארגון יסודות לחינוך, תורה ודמוקרטיה