בשנים האחרונות התנהלה בין קוריאה הצפונית לשכנתה קוריאה הדרומית "מלחמת רמקולים" - עשרות מגברים שהוצבו משני צידי הגבול והשמיעו מצד אחד מוזיקת פופ קוריאנית, דיווחי חדשות וביקורת על המשטר הצפוני, בעוד בצד השני הגיבו בצלילי תופים, נאומים צורמים ורעשים מפחידים או מחרישי אוזניים. כך, במשך עשורים, התנהלו פני הדברים על הגבול, ללא פעולה התקפית כזו או אחרת אך כן "תודעתית".
כשנתניהו נקט ב"מלחמת רמקולים"
נזכרתי בעובדה הביזארית הזו כאשר ראש הממשלה נתניהו החליט שלקראת נאומו ה"היסטורי" באו"ם יוצבו רמקולים ברצועת עזה (תוך סיכון חיילים וחרף הכחשת לשכת נתניהו), אותם ניצל ראש הממשלה כדי לפנות בפנייה ישירה לחטופים שעוד נמקים במנהרות החמאס ולהזכיר להם - מדינת ישראל לא שכחה אתכם.
מראש באתי סקפטי לנאום נתניהו - ראש הממשלה שלנו מאז ומעולם היה רטוריקן נהדר שמצטיין בנאומים מרהיבים, אך מעולם לא נקט בצעדים מיידיים למול איומים וסיכונים, כשזו בדיוק הייתה המציאות לה נדרש בבואו לעצרת האו"ם.
רמקולים, אילוסטרציה, צילום: Ayal Margolin,Flash90
נזכיר, בתחילת אותו השבוע הודיעו מדינות אירופאיות רבות - בהן צרפת, בריטניה ועוד - על כך שהן מכירות במדינה פלסטינית. הדבר, שלמעשה מעניק פרס לחמאס על 7 באוקטובר ומאשר באופן חד משמעי את הכישלון של ישראל בהסברה מאז האסון הגדול ביותר בתולדותיה, לווה אמנם באיומים ובנאום שלם, אך כמו ב"מלחמת הרמקולים" של הקוריאות - לא במשהו מעבר לכך.
גימיק תקשורתי ותו לא
בסופו של דבר, רמקולים אינם אסטרטגיה. הם אולי יכולים לעורר רגע של הזדהות, לשדר עוצמה מדומה או לספק כותרת בתקשורת (כפי שאכן עשו) - אבל אסור שיחליפו פעולה ממשית. בדיוק כמו בקוריאה, שם שירים של להקות פופ ונאומים צורמים לא שינו בסופו של דבר את מאזן הכוחות בגבול, כך גם בעזה - החטופים לא ישוחררו בגלל ששמעו את נתניהו נואם, ומדינה פלסטינית עשויה להפוך למשהו מקובל לא משנה בכמה דציבלים ידבר ראש הממשלה.
ההחלטה להציב רמקולים ברצועה היא לא רק גימיק תקשורתי אלא גם תזכורת לסגנון המנהיגות של נתניהו: דגש על דימוי, על מסר רטורי חד ומבריק, הרבה פחות על מעשים בשטח. היא משתלבת באותה דפוסיות מוכרת - נאומים נלהבים, כותרות מתוקשרות, "מסרים היסטוריים" (שהוגדרו כך עוד לפני שבכלל עלה לנאום) - ובמקביל, תחושת קיפאון כשמדובר בהכרעות כואבות או יוזמות אמיצות.
אולי עוד יש איזו הפתעה בשרוול
וכשבאותן יממות ממש אירופה נעה צעד נוסף קדימה בהכרה במדינה פלסטינית, דווקא אז ישראל הייתה זקוקה לאסטרטגיה שקטה אך אפקטיבית, לא לעוד "מלחמת רמקולים", אלא לצעדים ממשיים בשטח. לצערי, מה שראינו ביום שישי היה רק עוד פרק בשורת נאומים מרשימים של נתניהו, אך לא מעבר לזה.
הנחמה היחידה שלי היא שעד כה בשנתיים האחרונות כשנתניהו החליט לפעול - מחיסול נסראללה לפני שנה בדיוק ועד היציאה למבצע "עם כלביא" - הוא עשה את זה כשחרג ממנהגו ולא דיבר הרבה. כולי תקווה שגם כאן יש מהלך גדול שמתבשל מתחת לפני השטח. או יותר נכון - מתחת לפני הרמקול.