1. אין לי בעיה עם סיפור אנושי נוגע ללב
טקס פרסי אופיר לשנת 2025 התקיים השבוע והזוכה המאושר היה הבמאי שי כרמלי פולק, עם חמישה פרסים על סרטו העלילתי "הים", שייצג אותנו באוסקר. הילד מוחמד גזאווי בן ה-13, מגלם את דמותו של חאלד, נער צעיר מרמאללה שרק רוצה לראות את הים, אבל נתקע במחסום כשהחיילים מסרבים להעביר אותו בלי אישור תקף. בצר לו, הילד הצעיר מחליט להגיע לים לבדו, כשהוא לא דובר עברית. אביו, פועל בלתי חוקי שעובד בבניין בשטח ישראל, נאלץ לצאת ולחפש אחריו. הבחירה בסיפור הפרו פלסטיני כסרט הטוב ביותר בשנה השנייה למלחמה עוררה ביקורת רבה ובצדק. מאז שבעה באוקטובר אין לי משאבים נפשיים פנויים לרחם על האויב, גם אם הוא ילד בן 12, ואין לי עניין להביע אמפתיה לצד הפלסטיני כשהעם שלי עדיין סובל כל כך בגלל הטרור הרצחני.
אבל, זאת לא הבעיה שלי עם טקס פרסי אופיר השנה. צפיתי בטריילר, ויתכן שהייתי יכולה אפילו לצפות בסרט. נראה סיפור אנושי רגיל למדי, יכול להיות שאפילו לבי היה נחמץ קלות, אבל כאמור, הצער שלי שמור לילדי ישראל שלעולם לא יוכלו ללכת לים בגלל המפלצתיות של אותו פייק עם פלסטיני. הו לא, הבעיה שלי עם טקס פרסי אופיר עמוקה יותר מאשר בחירה ספיציפית כזו או אחרת.
הבמאי יריב מוזר, חבר הוועד המנהל של האקדמיה, עלה לשאת דברים בתחילת הטקס. כזה נאום מתנשא ומנותק לא שמעתי הרבה מאוד זמן. מילה אחת על החיילים לא הייתה שם. על המפונים. על משפחות השכול או המילואים. "בליבנו משאלה שהמלחמה תסתיים", הוא קובע. "האובדן, הצער והמחיר בחיי אדם הוא קשה מנשוא. ומעל הכל אנחנו מצטרפים למשפחות החטופים בקריאה מיידית להחזרת החטופים עכשיו, החיים והמתים, הם שהופקרו באותו יום נורא ובחובתנו ובאחריותנו להחזירם הביתה עכשיו". נכון, ברור שצריך להחזיר את החטופים עכשיו, ולמרות המחיר הנוראי של המלחמה והלב של כולנו שבאמת ובתמים מדמם מרוב כאב, לא כולנו רוצים רק "שהמלחמה תסתיים". אנחנו רוצים לחיות בביטחון, בלי אפשרות לשחזור הטבח בעוד חמש עשר או עשרים שנה. מוזר ממשיך ואומר כי הקולנוע הישראלי מביא את האמת על מה שמתחולל כאן לעולם, ובכך "הוא מוכיח שמדינת ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית, ליברלית, שיש בה חופש ביטוי וחופש אמנותי". תרגיע עם ההתנשאות אדוני הבמאי, אנחנו דמוקרטיה חזקה גם אם לא ניתן לסיפור פרו פלסטיני לייצג אותנו באוסקר.
2. לא מבינה מה סמוטריץ' רוצה
אמש, שר האוצר ביטל את הפריימריז במפלגת הציונות הדתית לקראת הבחירות בשנה הבאה, ובכך ביצר עוד יותר את כוחו כיו"ר. המשמעות היא שרוב הח"כים המכהנים היום לא יוכלו להמשיך בכנסת הבאה, כיון שסמוטריץ' יוכל לשריין מועמד מטעמו בכל תחילת חמישייה ואת השאר יקבעו 150 אנשי המפלגה. ואני שואלת, למה ככה? הרי ממילא הסקרים לא מנבאים טובות לסמוטריץ', אז עכשיו הוא צריך להתהדר גם בחוסר דמוקרטיה במפלגה? רוצים להביא עוד נשים? רוצים לפתוח את התנועה לקהלים חדשים? נהדר. לא ככה. בשיטה החדשה האיש מיתג את עצמו, שוב, כמנותק חסר השפעה אמיתית על הציבור שלו, יהיר ומתנשא. בעבר כתבתי לא מעט מהביקורת שיש לי עליו, דווקא כי חשבתי שהוא עשוי לתקן. חבל.
בצלאל סמוטריץ', צילום: Oren Ben Hakoon,Flash90
3. תפסיקו להאשים את האוכל
"אני לא אוכלת עד השעה 16:00 אחר הצהריים", כך התרברבה בפניי מכרה קרובה. "מספיק לי רק קפה, בלי לאכול כלום". נחרדתי לשמוע את המשפט הזה. מה הבעיה באוכל? למה הפכנו אותו לאויב? אוכל זה טוב, אוכל זה בריא, אוכל זה טעים ומשביע ומנחם. בטח, צריך לדעת לשלוט בו, לא לאכול הכל תמיד. להיזהר מנתרן, מכולסטרול וגם, כן, להיזהר משומן אם לא בא לכם להיות שמנים. אבל אין מה להשוויץ בהרעבה עצמית מתמשכת. זה כזה לא מגניב ונראה לי שכבר מזמן עברנו את טרנד האנורקסיה. תאכלו בכיף, תאכלו מה שבא לכם, בשליטה ובמודעות ובאחריות אישית לבריאות וגם לנראות. אבל אל תאשימו את האוכל.