בשבוע שעבר חזרו לספסל הלימודים כ-18 מיליון סטודנטים בארצות הברית, רובם אמריקאים וחלקם סטודנטים זרים מכלל מדינות העולם - מסין ועד סומליה, ממקסיקו ועד אוסטרליה, וכן, גם מישראל. חשוב להבין מספר דברים לגבי הסטודנטים הללו. אלה ביניהם שרק מתחילים את חייהם האקדמיים, הינם בני שמונה עשרה, ישר אחרי סיום התיכון. לדבר יש שתי משמעויות חשובות.
ראשית, הם נוטים להיות יחסית קיצוניים בדעותיהם. שנית, ההיבט החברתי הוא בעל חשיבות מכרעת עבור רובם. לכן, במציאות בה השיח בנושא ישראל משמעותי ונרחב במקומות בהם הם לומדים, הם נוטים להתבטא בצורה קיצונית יחסית. ההתנגדות לישראל הפכה, במידה לא מבוטלת, לחלק מהותי מסל הערכים שכל סטודנט מערבי צריך לאחוז בו על מנת להיקרא נאור או ליברלי. במקומות רבים, מי שלא מתנגד לישראל נחשב חשוך או שמרן.
הספר החדש של אופיר דיין | צילום: ללא
לא יהיה מוגזם להגיד ששנת הלימודים הקודמת במוסדות ההשכלה האמריקאית עוצבה רבות על ידי המחאות נגד ישראל בקמפוסים. בקמפוסים רבים קמו מאהלי מחאה, בהם ישנו המפגינים במשך מספר שבועות וזאת תוך השתלטות בלתי חוקית על שטחים ציבוריים באוניברסיטאות. בחלק מהאוניברסיטאות, כמו אוניברסיטת קולומביה בה למדתי, הגדילו לעשות המוחים והתבצרו בתוך אחד הבניינים במשך מספר ימים. לחלק מהאוניברסיטאות לא נותרה ברירה, ולמרות שחלקן ניסו להימנע בכל כוחן מהצעד הזה, הן נאלצו לקרוא לכוח המשטרה המקומי שיפנה את המתבצרים.
הסטודנטים ראו שהם יכולים להפגין אנטישמיות בלי תגובה אמיתית
המחאות נגד ישראל השפיעו גם על ייחסן של חלק מהאוניברסיטאות עם הממשל הפדרלי בארצות הברית. בחלק מהמקומות המחאה האנטי-ישראלית גלשה לאנטישמיות של ממש, כמו בקולומביה בה החזיקו המוחים ידיים והרחיקו את כל הציוניים מהקמפוס (אותם זיהו לפי שרשראות מגן הדוד או הכיפה) ולכך הממשל לא יכל להסכים, שהרי זו הפרה בוטה של החקיקה נגד אפליה וגזענות. בתגובה, החליט ממשל טראמפ לשלול מאוניברסיטאות אלה מיליוני דולרים בתמיכה ממשלתית, עד שאלה יתקנו את דרכיהם ויילחמו באנטישמיות כראוי.
הכעס של הממשל, ואכן גם של הקהילות היהודיות ושל ישראל, התבסס על כך שנשיאי האוניברסיטאות נמנעו מלקבל החלטות מנהיגותיות ובמקומן, בחרו בהחלטות מנהלתיות פשוטות בהרבה - היכן ומתי מותר להפגין במקום אמירה ברורה שקריאות להשמדתה של מדינת ישראל אינן מקובלות. גם את ההחלטות המנהליות קיבלו חלק מהנשיאים באיחור ניכר שהוביל לכך שסטודנטים התפרעו, התבצרו, ואף היכו את חבריהם היהודים והציונים לספסל הלימודים.
תגובה רפה זו היא לא רק בושה אלא גם מדרון חלקלק. בשנים קודמות, הארגונים האנטי-ישראלים הפגינו באופן קבוע, ואף כינו את ישראל "גרמניה הנאצית החדשה", אך לא העזו (לפחות בעשורים האחרונים), למנוע את כניסתם של סטודנטים אחרים לקמפוס או להשתלט על בניינים או שטחים ציבוריים בו. בגל המחאות של סתיו 2024 נוכחו אותם המפגינים לדעת שמעשים אלה עוברים בשתיקה יחסית ולכן אין לצפות שיחדלו מהם בשנת הלימודים שנפתחה בשבוע שעבר. הסטודנטים ראו שהם יכולים לבצע מעשים חמורים מאוד ולשאת בהשלכות מועטות מאוד, ולכן אין שום סיבה שיחזרו לשיטות המחאה הפחות אלימות והפחות מפלות.
לא לחכות שיתחילו המהומות
המחאות כמובן יושפעו ויתעצבו על ידי המלחמה כפי שהיא תתרחש ברצועת עזה, אך גם אם זו תימשך בעצימות, יש מה לעשות. על מדינת ישראל ועל הקהילות היהודיות בתפוצות לקיים שיח שוטף עם נשיאי ובכירי האוניברסיטאות המועדות לפורענות כבר עכשיו, ולא לחכות לכשיתחילו המהומות. עליהם לדרוש מאותם בעלי תפקידים שיגיבו ביד קשה לכל אפליה נגד סטודנטים יהודים וציונים, אולי אפילו קשה יותר משהיו מגיבים ממילא, כדי לתקן את הנזק של תגובתם הרפה בשנת הלימודים הקודמת. מיגור האנטישמיות והגנה על סטודנטים יהודים וציונים באוניברסיטאות האמריקאיות היא לא בעיה של ישראל לבדה. היא קודם כל עניינן של האוניברסיטאות בהן לומדים הסטודנטים, אוניברסיטאות שעד כה נכשלו במשימה חשובה זו.
הכותבת היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומחברת הספר "אינתיפאדה על ההדסון" הזמין בחנויות הספרים, באתר ידיעות ספרים ובאתר וביישומון עברית.