לאחרונה חזר לכותרות הנושא של 'קול באשה ערוה' כחלק מדיון ער שהתנהל ברשתות החברתיות. השיח בנושא מעיד על תפיסה לפיה תהום מפרידה בין העולם המודרני-מערבי לבין עולם ההלכה, והם במאבק ערכי תמידי. הדואלית הזאת מלווה בתמונה חד-גונית וקפואה של ההלכה – "מה לעשות? זאת ההלכה!" אכן, מקובל לדבר על ההלכה כגוף חוקים מופשט הקיים באיזה מימד מטאפיזי עילאי המנותק מכבלי הזמן והמקום. המשימה של האדם ההלכתי היא איפוא לכפוף את עצמו למרותה של ההלכה: לא רק לבטל את יצרו הרע מפני רצונו של מקום - אשר הוא חלק חשוב מעבודת ה' - אלא אף את המצפן המוסרי הפנימי שבלב נפשו.
שירת נשים – עבירה או תסמין תרבותי?
עבור רבים, אותו מצפן מוסרי אומר להם שאין בעיה עם כך שגבר ישמע קול זמר של אישה. ההימנעות משירת נשים אף נתפסת כמקורן של שתי רעות-חולות: השתקת נשים והדחקתן מחוץ למרחב הציבורי, והחפצת גופן וקולן כאובייקטים מיניים. הבעיה נעוצה לדעתי בתדמית המלחמה שבין ההלכה הקפואה לבין העולם המודרני. ואולם ההלכה קבועה ודינמית כאחת: תורת ה' נצחית היא בערכיה ויעדיה, אך הדרך להשגתם משתנה בהתאם לתנאי השטח. ההלכה לעולם מגיבה למציאות חיינו ומבקשת להכווין אותם אל עבר הקדושה. נמחיש זאת באמצעות עיון בסוגיה עצמה.
מקור המילים 'קול באשה ערוה' במימרא של האמורא שמואל במסכת ברכות (כד ע"א). ההקשר הכללי של הסוגיה הוא האיסור לקרוא קריאת שמע כנגד הערווה (אזור איבר המין). לכן, לדעת חלק מן הראשונים, כדוגמת רב האי גאון, רבנו חננאל, הראבי"ה ועוד, אף המימרא 'קול באשה ערוה' נאמר לעניין קריאת שמע, לומר שאסור לגבר לקרוא קריאת שמע בשמיעת קול אישה. לפי גישה זו הבעיה ממוקדת בחשש להרהור מיני בזמן שאדם עסוק בדברי קודש. לעומתם, הרמב"ם, רבנו תם, הרא"ש ועוד, סברו שהמימרא אינה עוסקת בקריאת שמע, אלא באיסור כללי על שמיעת קול האישה. ויש ראשונים, כגון הראב"ד והרשב"א, שסברו כי המימרא אמורה לעניין קריאת שמע ואיסור שמיעה גם יחד.
האם כל קול נשי הוא מיניות גולמית?
סוגיה זו מעלה שאלה חשובה: האם המימרא מזהה כל קול נשי כחשש מיני, רק משום שאישה השמיעה אותו? יש להדגיש: שאלה זו אינה חיצונית להלכה, אלא היא נטועה היטב בעצם הדיון ההלכתי לדורותיו. על אף שמדובר בדעה חריגה בין הפוסקים, נעיר תחילה כי לדעת ר' יהודה החסיד האיסור פועל לשני הכיוונים, וגם אישה צריכה להיזהר "שלא תשמע קול איש" (ספר חסידים, סימן תריד). גישה זו ממחישה שאין חובה לקרוא את המימרא כקביעה מהותנית על קולן של נשים.
אך איזה מין 'קול' נאסר? יש אמנם שסברו כי הכוונה לכל קול דיבור, אך רוב הפוסקים הכריעו שהכוונה דווקא לקול זמר. נקודה זו חשובה שהרי מיקוד האיסור בקול זמר מעיד על כך שההלכה מגיבה דווקא למטען המיני המובע בקול השירה. חלק מהפוסקים אף נתנו ביטוי לכך שלא כל זמר נושא אופי מיני. הבחנה כזו עולה בדברי הרב אהרן די טולידו, שכתב כי האיסור מתייחס דווקא לשירי עגבים, "אבל אם היא משוררת לעצמה שירות ותשבחות והודאות לשמו הגדול בשביל הנס שנעשה לה, או שהיא פועה לילד כדי להרדימו, או שהיא מקוננת על מת" - אין לחשוש להרהור מיני (דברי חפץ, דרוש לו). וכן כתב החיד"א שבהקשרים של קודש, בהם אימת השכינה נתונה על האדם, אין לחשוש כלל (ראש דוד, פרשת בשלח). אכן, על יסוד דברים אלה ועוד, התיר הרב יחיאל יעקב וינברג לבחורים ובחורות לשיר זמירות שבת יחדיו (שו"ת שרידי אש ח"א סימן עז).
מה שנחשב לפיתוי – הפך לרקע מוזיקלי יומיומי
מעבר לשאלת אופי השירה, האמת העמוקה היא שבשבילנו המובן החברתי של קול זמר אינו כפי שהיה בעבר. התפוצה הרחבה והפשוטה של מוזיקה בחיינו הפכה את השירה לדבר של שגרה. שינויים כאלה אינם יוצאי דופן בהלכה ואין צורך להפליג רחוק. לגבי המימרות הדומות "טפח באשה ערוה" ו"שער באשה ערוה" כתבו הראשונים שאין לחוש כלל בדברים שהורגלו בהם. כך למשל כתב הראבי"ה שדברים אלה הם "דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה לרגיל בו" (ראבי"ה ח"א ברכות סימן עו). לפיכך היו שהתירו קול זמר שאדם רגיל בו (ראו עטרת צבי על או"ח עה, ג). בדומה לכך, כתב הרב יחיאל מיכל אפשטיין כי מחמת שבימינו נשים רבות אינן מכסות את שערן "נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיון שעתה רובן הולכות כך" (ערוך השולחן עה, ז).
נמצא שהלכות אלה אינן כנקודות קבועות, אלא כחיצים המורים על יעד מסוים. הכיוון ברור: אין לקרוא קריאת שמע ולהתפלל כשהאדם נתון להסחות דעת מיניות, ואין לחפש להשיג הנאה מינית מגופו של אדם שאינו בן זוג. השאלה היא איפוא לא כיצד מיישבים בין דרישות ההלכה לערכי העולם בו אנחנו חיים, אלא כיצד נראית החובה ההלכתית לאור המציאות הנתונה.
דווקא ההחמרה יוצרת מיניות מיותרת
התרבות הסובבת רוויה שירי עגבים מהם ראוי לנו להתרחק. אך בחברה בה זמר נשי נהיה דבר של מה בכך אין ערך דתי במניעה מכל ביטוי אפשרי שלו. תגידו: "ראוי להחמיר"! ראשית, נזכיר שסיעה שלמה של ראשונים סברו שאין כל איסור בשמיעת קול אישה מחוץ למסגרת של קריאת שמע ותפילה, ואף לדעת שאר הראשונים – כבר ראינו סיבות טובות לומר שהאיסור אינו תקף על כל סוג של שירה. מעבר לכך, אין כמעט חומרא בלא מחיר, וכאן המחיר הוא כפול: ראשית, ההשתקה וההרחקה של הקול הנשי מן המרחב הציבורי. שנית, בעניינים מיניים, כמו גם בתחומים אחרים, המשמעות מתעצבת מתוך הניגודיות. כמו אור וצל, חום וקור, המיניות מתבטאת דווקא על ידי המשחקים שבין קרבה וריחוק, גילוי וכיסוי. החיים המודרנים מלווים אמנם בלא מעט הכחשה של מיניות השוטפת את היומיום, אך החיים המשותפים של גברים ונשים מייצרים תחושת הרגל בנוכחות המין השני. במציאות כזו, ההסתרה וההשתקה משיגים לרוב תוצאה הפוכה ממטרתן המקורית: המוסתר והמושתק זוכה לסימון מיני באשר הוא. יש בכך העמסה של מטען מיני על דבר שככל הנראה היה נתפס כתמים ופשוט בלא זאת. בכך, אנחנו חוטאים למטרת ההלכה עצמה.
אחתום בזאת: דבקות בהלכה שאינה משקפת את מציאות החיים נושאת סכנה של ניכור כללי ממערכת המצוות - האדם מתרגל לכך שההלכה אינה הגיונית. מחויבות שכזו להלכה, לא רק שהיא ריקה מתוכן, אלא היא אף אינה בת-קיימא. לעומת זאת, ההכרה שהלכה זו דורשת מאיתנו לגדור את עצמנו, ובפרט את עבודת ה' שלנו, ביחס למיניות, היא תביעה ערכית, דתית ומשמעותית, המחייבת לשקול את האופן בו אנו מתייחסים לקולות השונים שבחיינו.
הכותב הוא רב במכון הדר, ירושלים