אין דבר ישראלי יותר מהתמסרות ליצירת שמות מבצעים. מאז "מבצע קדש", דרך "ענבי זעם", ועד "חומת מגן", נדמה שכל פעולה צבאית מחייבת גיבוש מותג שיווקי – שילוב בין תנ"ך, גבורה ופואטיקה צבאית. מלחמת חרבות ברזל הביאה את השיא הזה לשיאים חדשים. מאז תחילת המלחמה, כל תקיפה, פשיטה, חילוץ או מבצע תגובה זכו לשם, לעיתים אפילו לפני שהסתיימו. השאלה היא האם זה הכרחי, או יותר מזה – האם נכון להעניק שמות הרואיים לכל מבצע כזה?
תיעוד מהמבצע בג'נין, צילום: דובר צה"ל
מבצע גורר מבצע, בשביל מה?
בשבוע שעבר החלו להגיע דיווחים על תקיפות ישראליות בשדה התעופה שבצנעא. דקות בודדות לאחר הדיווחים התהדר שר הביטחון בכך שחיל האוויר השמיד את המטוס האחרון שהיה לרשות החות'ים, וכמובן לא שכח להשיק מבצע חדש - "תכשיט זהב". מאז תחילת המלחמה, צה"ל הכריז על לא פחות מ-32 מבצעים כחלק מהמלחמה, חלקם בעזה, חלקם בלבנון ובגזרות נוספות, קרובות ורחוקות. בממוצע, יוצא שכל חודש צה"ל מכריז על לא פחות ממבצע וחצי.
אולי כדאי להודות: לא כל פעולה צבאית דורשת שם. לעיתים מדובר בהחלטות מבצעיות שגרתיות שאינן מהוות שינוי אסטרטגי מהותי. מתן שמות כמו "תכשיט זהב" או "מרכבות גדעון" יוצר תחושת אירוע דרמטי ולעיתים אף מיתולוגי, גם כשמדובר בפעולות חוזרות או מוגבלות. הרצון לשדר שליטה והישגים, הן מצד הדרג המדיני והן מהצורך התקשורתי, עלול לרוקן מתוכן את מושג "מבצע" ולהפוך אותו למטבע שחוק. מה באמת הושג? מה מטרת המבצע? האם החזרנו חטופים או פשוט הוספנו עוד סבב תקיפות?
מבצע 'עוז וחרב' צילום: דובר צה"ל
לפעמים לא צריך כותרת
יש גם שיקול ביטחוני. חשיפה מיידית של שם מבצע, לעיתים תוך כדי התרחשותו, מעניקה לצד השני מודעות לפרטים שהיו אולי עדיף להשאיר בערפל. הסקרנות הציבורית לגיטימית, אך יש הבדל בין עדכון לבין תיעוד היסטורי בזמן אמת. שם הוא לא רק קוד – הוא הצהרה. ולעיתים, הצהרות עדיף לדחות לסוף המבצע, כשהתמונה מלאה.
נכון, יש יתרונות למיתוג – לזיכרון הלאומי, לגאוות יחידה, לחיבור בין הציבור ללוחמים. שמות כמו "יד ארוכה" או "שובו בידינו" מספרים סיפור חשוב. אבל כשהשמות מתרבים, כשהם נראים לעיתים מקריים או מנותקים מהתוצאה, הם מאבדים את כובדם. "מבצע רבות הדרכים" או "מבצע עמידת ראש" לא מוסיפים ערך כשהציבור לא יודע מה היה שונה בהם. חשוב לזכור שלמרות השמות המפוצצים, אנחנו עדיין במלחמה אחת, ומוטב שהפעולות יחשבו כפעולות במלחמה, ולא מבצעים מפוצצים.
הפתרון אינו ביטול מוחלט של שמות למבצעים – אלא מידה. להפסיק להמציא שם לכל גיחה, לכל פעולה מוגבלת, לכל מהלך שחוזר על עצמו. השמות צריכים להיות שמורים לרגעים גדולים באמת – לפעולות ששינו את המערכה, שיצרו הישג מדיני, שהחזירו חיילים הביתה. כל השאר? מוטב שיישארו בלי כותרת. לפעמים, שתיקה שווה יותר מכל "מבצע".