בין יום הזיכרון ליום העצמאות: 59 חטופים, שדות שרופים – ועדיין אנחנו קמים

גם השנה, כאשר שמענו את קול הצפירה המבעית, את זעקות הכאב של משפחות השכול נצטווינו באותו הרגע להפריד בין קדש לחול, ולזכור את הקדושים שנפלו למעננו. המלחמה עוד בעיצומה, הפצעים טריים, השכול כבד ו-59 מאחינו נמצאים בעזה. ושוב נשאלת השאלה כיצד נחגוג את יום העצמאות?.
בשנה שעברה כאשר ביקרתי מספר פעמים, בחבל אשכול ובשדות הנגב חשתי תחושה רעה ונוראית. במקום הכי פסטוראלי והשקט בארץ שמענו את קולות דמי אחינו שזועקים אלינו מהאדמה, הבתים היו שרופים, היישובים שוממים ונטושים, אין נפש חיה. ולתושבים לא היה בית. השבוע חזרתי עם תלמידותיי לאותם המקומות וראינו שחלק גדול מהיישובים קמו לתחייה. אבל החשוב מכל - פגשנו את החברה הישראלית במיטבה. פנסיונרים שעזבו את ביתם למשך שנה ויותר כדי להתנדב ולעזור. צעירים וצעירות שבאו להיות חלק מהיישובים. ראינו חיבורים נפלאים בתוך החברה הישראלית למען עשייה והשיקום של הדרום. השיר שחובר על גיבורי בית בהשיטה קבל אצלי משמעות גדולה בתקופה הנוכחית:

שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאֹפֶק וְעַד סַף
וְחָרוּבִים וְזַיִּת וְגִלְבּוֹעַ -
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיוֹפִי שֶׁעוֹד לֹא הָיָה כָּמוֹהוּ

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת
אָבָל אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן
שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

למרות הכאב הגדול כדור הארץ סובב על צירו באין מפריע, השדות שפוכים הרחק והעמק נאסף אל ערבו, מן העפר העיריות עולות, וכמובן החיטה צומחת שוב. החיטה מוריקה מחדש וכך הוא העולם שמוסיף ומתברך שכן ההמשכיות חזקה יותר מהכול. עדיין זה לא אותו הבית ולא אותו העמק אבל הצמיחה חזקה מכל.

לא רק החיטה צומחת, אלא הקהילות, האנשים, והחברה הישראלית. אל לנו לשקוע בייאוש ובכאב של האובדן אלא לצמוח ממנו. נודה ביום עצמאות על "היש" ובאותה נשימה נתפלל על כאבנו, על השבת החטופים שעוברים עינויים קשים, ונתפלל להחלמת הפצועים בגוף ובנפש. "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ ... וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם ... "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה ... ".