הריח של רפיח, הבוץ של ג'באליה, זיכרון הפיצוצים, הקריאות, האובדן – כל אלה חקוקים עמוק בתוכי. איבדתי חברים יקרים במלחמה הזו. חברים שנפלו ולא יחזרו.
השבוע הייתי בכנסת בכנס שיזם ח"כ אוהד טל להביע הוקרה לחיילי המילואים ולארגונים שהתגייסו לתמוך בלוחמים ובני משפחותיהם, אותם אלה שעזבו הכול ויצאו להגן על המדינה ללא שייכות פוליטית או מגזרית. אם לומר את האמת, הופתעתי, ולא לטובה.
הרגשתי שמשהו לא טוב עובר על המקום המייצג סמל של ממלכתיות. הכנסת הפכה למקום המפגש של ארגוני מחאה ולוביסטים שוחרי טרף, למקום של צעקות, למלחמות מילים, של שפה זולה ונמוכה. זו הכנסת, במקום להיות מקום של דיונים ענייניים, של חשיבה על פתרונות, של תקווה.
אני מבין את הכאב. את התסכול. אני חולק את הכאב והצער של משפחות החטופים, את הזעם על עוד החמצה, עוד אובדן, את הידיעה הבלתי נסבלת שהם שם ממשיכים לסבול. אני אף מבין וחושב שהבעת דעה זו זכות חשובה, זו חובה משמעותית, זה ביטוי לאכפתיות ורצון לשיפור ותיקון. אך בבקשה מכם, בואו לא נטמיע את הדרכים הקיצוניות הללו.
האם תנועות מחאה ומשפחות חטופים רשאים לעשות בכנסת ובוועדות כבשלהם?
האם המצב לגיטימי גם כאשר אין קשר בין מסרי המחאה ובין הדיון שמתקיים (כגון כנס הוקרה ללוחמי המילואים)?
האם המצב הפך לקונצנזוס בקרב משמר הכנסת וח"כים מימין ומשמאל, עד כדי כך שאין פוצה פה כנגד?
הכנסת איננה מקום להפגנות ,ועל המחאה להתרחש מחוץ לחומותיה. ישנן דרכים רבות להביע דעה, לפעול למען מטרה, ללא צורך להפוך את הכנסת לזירת קרב. הפיכתה לזירת כזו פוגעת בתהליך הדמוקרטי, מפריעה לעבודה הפרלמנטרית, ומפיצה אווירה של כאוס ואיבה פנימית שלא לצורך. הפיכתה לביתם ומשרדם של ארגוני מחאה פוגעת בכבודה, במעמדה, וביעילותה.
יש חוקים, כללים ונהלים וכולם צריכים להיות שווים בפניהם. אני רואה את המצלמות, את הכותרות, את הפוליטיקאים שמנצלים את המצב לצרכיהם האישיים. אני שומע את הקריאות, את הסיסמאות, ואני מרגיש רק עוד יותר אבוד. חבריי הלוחמים נפלו כדי להשיב את החטופים ולחסל את החמאס. לא צודק שיעשו על החטופים או על הנופלים סיבוב פוליטי בזוי. הכאב שלי, הכאב של משפחות שכולות אחרות, הוא לא עוד כלי פוליטי. הוא לא עוד כר פורה למאבקים פוליטיים. הוא כאב אמיתי, עמוק, בלתי ניתן לתיקון.
אני קורא למנהיגים -למנהיגי המחאה ולמנהיגי המדינה כאחד- שולחנות מזנון הכנסת זה לא עוד משרד לוביסטים לקידום מחאה ואג'נדות מתנגחות. הכנסת היא לא שוק! החזירו את הכבוד לכנסת. החזירו את תפקידה כבית המחוקקים, כמקום שבו נוכל לבנות עתיד טוב יותר, ללא אנרכיה, ללא שנאה עצמית, ללא מלחמות פנימיות. מקום שבו נוכל לדון ולקיים מחלוקות בכבוד. מצאו דרכים אחרות להביע את המחאה, דרכים שלא יפגעו בתהליך הדמוקרטי, שלא יפגעו בכבוד הכנסת, שלא יפגעו בנו - בלוחמים ובמשפחות השכולות, ושלא יפגעו גם בכבודכם.
איתכם בכאב יוסף רבינוביץ לוחם שכול שאיבד חברים, אך מסרב לאבד את מצפן הערכים.