הימים האלו בהם אנחנו מקבלים גופות, של אחים, של אחיות. של תינוקות. של ילדים. הם ימים קשים.
העניין עצמו הוא כואב. ויחד איתו כואבת ההשפלה. הבושה. שפלים שבשפלים, הגרועים מחיות טרף מחזיקים בידיהם את בניו ובנותיו של המלך, נסיכי אדם. שיופים וטוהר ליבם מקהה גלגל חמה.
הבושה הזו נצרכת.
ההשפלה הזו הכרחית.
כי היא בונה את קומת הנקמה.
בניגוד למה שחושבים. נקמה איננה משהו מופרע וחסר רסן, אלא דורשת מעלה מוסרית עליונה.
נקמה היא מלחמה נגד הרוע בטהרתו גם אם הוא לא מאיים עלי כעת, או לא אפילו לא יוכל לאיים בעתיד.
צה"ל בעזה | , צילום: דובר צה"ל
אסור לחזור לנורמליות
הציווי על מחיית עמלק בתורה הוא מאוד מוגדר ' והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אוייבך מסביב בארץ אשר ה אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק', המלחמה בעמלק מתרחשת רק אחרי שאין לנו כל איום בטחוני. בזמן של שלום. אז יש צורך ללכת ולהלחם בעמלק.
ותמיד, אבל תמיד, מול הנקמה תהיה מונחת אופציה שנקראת – לחזור לנורמליות. והיא כל כך מפתה. הנה האוייב כבר לא מסכן. ואפשר לחזור לחיים רגילים. לשקם את עצמנו. לחזור למתיקות הנורמלית הזו. זה מפתה. מאוד.
ואז, אז יבוא כאב הבושה וההשפלה. הזעם שכולנו הרגשנו השבוע כשקברנו אמא ושני ילדיה בארון אחד. יבואו הכעס והכאב ויהפכו בתוכנו לנחישות להלחם ברוע. עד שהוא לא יהיה. לא יתקיים. לא כאן.
שירי, אריאל וכפיר ביבס, צילום: מטה החטופים
כל שנה משנכנס אדר מרבין בשמחה. השנה – מרבין בנקמה. מרבין בתחושות שיביאו אותנו למקום המוסרי הגבוה הזה של נקמה. גם כשעזה כבר לא תאיים. גם כשריח המתיקות של הנורמליות יכה באף. אנחנו נזכור את הצריבה הזו וננקום.
פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִיים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם:
הכותב הוא ר"מ במכון מאיר, רב קהילת "יחדיו" בפתח תקווה, מגיש תוכנית רדיו, סופר וחבר הנהלת ארגון רבני צהר.