דברי הבלע של הרב דוב לנדו, ראש מועצת גדולי התורה של דגל התורה, מאז שבוע שעבר עשו להם כנפיים בתקשורת ובשיח הפוליטי. הרב השתלח בציונות, במדינת ישראל והכי קשה בחללי צה"ל מהמגזר הדתי לאומי. בבוטות הוא שלל את ערך קרבנם על הגנת העם והסביר את מותם בכך שתורתם מעוותת ושהלומדים החרדים לא למדו מספיק טוב את תורת האמת שלהם בכדי להגן עליהם.
הרב השתלח בציונות, במדינת ישראל והכי קשה בחללי צה"ל מהמגזר הדתי לאומי
כצפוי, וכיאה, רוב התגובות התמקדו בדברים עצמם ובאופיים הפסול. אולם, לדעתי, חשוב לא פחות לעשות אוזניים כאפרכסת לטון שלהם. מי שמשך את לבי לא רק לחשיבות הנאמר בעולם החרדי אלא גם לצורה שבה נאמרו דברים היה חברי ועמיתי פרופ' מנחם פרידמן ז"ל. מנחם היה זה שהנחה את היסודות לחקר העולם החרדי והתווה את דרכו עד היום. בשיחה פרטית, הוא סיפר איך שהוא בדק את הדרך בה ניסו חרדים לגייס כסף ל'הכנסת כלה' (זאת אומרת, לממן את צרכיהם של זוגות חרדיים מעוטי יכולת שביקשו להתחתן).
בשנות החמישים, מתברר, בקשות כאלו הופיעו כמודעות צנועות בעיתונות החרדית. אולם, עם הזמן המודעות הלכו וגדלו וסגנונן הלך והקצין. בשלב מסוים, מודעות הפסיקו לספק את הסחורה והמתרימים ל'הכנסת כלה' החלו להשתמש בפשקווילים שגודל האותיות שבהם עברו מאותיות של קידוש לבנה לאותיות של ברכת החמה ובמקביל הניסוח הלך ונהיה נואש יותר ויותר.
בעקבות הלחץ הכלכלי - המודעות הפכו לפאשקווילים
לפרופ' פרידמן היה הסבר חד ופשוט לתהליך הנ"ל. לחץ כלכלי וחברתי. ככל שהאוכלוסייה החרדית גדלה. ככל שעוד ועוד צעירים חרדים יצאו ממעגל העבודה. ככל שהציפיות המינימליות של זוגות המתחתנים עלו (דירה, ריהוט וכו'), הסכומים הדרושים הרקיעו עבור מספר הולך וגדל של משפחות הנושאות בנטל הזה והלחץ והמועקה השתקפו בצורה, בגודל ובניסוח ההתחננויות לתרומות.
מי שמסתובב ברחובות בני ברק וירושלים יודע שתהליך זהה אפיין את היחס למרשתת ולפלאפונים חכמים ב'רב החרדים'. כאן, הכול התחיל בפאשקווילים, אבל גם שם האותיות והקריאות והניסוחים הלכו וגדלו, הלכו והקצינו עד לכדי היסטריה ממש. כל כך למה? כי המועקה והלחץ מול הכישלון שנוחלים המאמצים למנוע את חדירת האינטרנט עושים את שלהם.
הדברים החריפים של הרב משדרים מועקה, לחץ ואפילו היסטריה
דברי הרב לנדו ורבים אחרים ראויים לכל גינוי. אולם, בו בזמן הם משדרים מועקה, לחץ ואפילו היסטריה. לאוזניים שלי, הם עולים בקנה אחד עם התופעות שתיארתי כאן. המלחמה, לצד תהליך הישראליזציה שקדמה לה, גרמו לכך שנתח משמעותי בציבור החרדי הולך ונפתח לקשר שלו עם עם ישראל ולחובותיו כלפיו. זה לא כולו, אפילו לא רובו. אבל הוא מכניס את ההנהגה ללחץ אדיר.
מתגלה פרצה בחומה שבנה הרב שך. דרכה של פרצה שלחץ נכון מרחיב אותה והופכה לפתח. המסקנה היא ברורה. במקום להיכנע לדרישות מיללות שם שמים של ההנהגה החרדית, חובה על הכנסת להרבות את הלחץ האישי על החרדים (לצד התחשבות בצורכיהם הדתיים). ככה ייפתח פתח לחזון הנביא, "והיו לאחדים בידיך".
הרב פרופ' ג'פרי וולף, הוא חבר וועד המנהל של ארגון בית הלל ומרצה באוניברסיטת בר-אילן