חיילת עם אודם אדום בוהק עומדת בכניסה לניר עוז, בודקת את הרכבים שנכנסים בשער הקיבוץ. המראה שלה עומד בסתירה עמוקה לכל מה שהולכים לראות מי שיבואו לבקר בקיבוץ החרב, כאילו מסמלת את ההבדל הנורא בין החיים שמחוץ לקיבוץ ואלה שהולכים להתגלות בתוכו. סימן ראשון לזוועות פוגשים בחדר האוכל, השמשה המנופצת לא הוחלפה, סימני הירי בולטים וברקע עשרות פרצופים שהפכו לחלק משגרת חיינו בשנה וחצי האחרונות, "אחד מכל ארבע חברי קיבוץ נרצח או נחטף" מכריזים שלטים בכל פינה.
יש לכך כל מיני סיבות, אבל בשורה התחתונה גם חודשים רבים לאחר הטבח קיבוץ ניר עוז עדיין שרוי בחורבנו, בתים רבים שרופים עד כלות, עדות חיה לאסון הכבד. מנגד, אנשי הנוי בתכונה האופיינית לקיבוצניקים עקשניים, עוברים שוב ושוב על רכביהם, קוצצים, נוטעים, אוספים, מקפידים שהדשא יישאר ירוק. הנה יגיל יעקב שחזר בעסקה הראשונה חולף על גבי קלנועית.
1 מכל 4, קיבוץ ניר עוז צילום: ללא
ילנה טרופנוב
בין הבתים השרופים מסתובבים כמה חתולים וגם טווס אחד, ילנה טרופנוב מאכילה אותם. פעמיים בשבוע היא מגיעה מהמלון בו היא שוהה, דואגת לחתולים ששרדו. היא עצמה נחטפה ושבה בעסקה הראשונה, בעלה ויטאלי נרצח ובנה סשה עדיין בשבי. "עוד לא הלכתי לקבר של ויטאלי" היא אומרת, מחכה ללכת יחד כשסשה כשיחזור.
היא אישה עוצמתית ילנה, הגיעה לניר עוז בשנת 99 ומאז לא עזבה וגם לא מתכננת לעזוב, היא תחזור לקיבוץ אחרי השיקום. על רקע ביתה השרוף היא מספרת איך גילתה את האמונה בשבי, זה מה שמחזיק אותה היא אומרת. יש לה הומור דק וחיוך שקשה להתעלם ממנו, קשה שלא לצחוק כשהיא מתארת איך המחבל שחטף אותה לא הצליח לעצור טרמפ עם שאר המחבלים שהגיעו ברכבים ונאלץ ללכת איתה ברגל לחאן יונס. כשילנה מדברת לא נשמע זעם ולא כעס, נשמעת אופטימיות, למרות הבית המפוייח מאחוריה פתאום ברור שהמקום הזה עוד יפרח בחזרה.
ילנה טרופנוב והחתולים צילום: בת-אל בנימין
מוזר ככל שזה יישמע, אחד המראות שזיעזעו אותי יותר מכל היה ערמת כיסאות פלסטיק לבנות, כאלה שאפשר למצוא בכל חצר ישראלית גנרית, מותכים האחד בשני ומאחוריהם עוד בית שרוף. שורות שורות של בתים שרופים ובכל אחד מהם סיפור שכמו נלקח מתקופות אחרות. שורות שורות של סיפורי זוועה ובכל שורה מקבץ של סיפורים אישיים, לחלקם עדיין לא נכתב הסוף. מפה נחטף איציק אלגרנט, אחריו משפחת ביבס ואחריהם תמיר אדר שגופתו עדיין בעזה, שורה.
"כשנקום נגיד לך"
בירות "ג'ון ביר" מונחות על מה שהיה חלון הבית של משפחת קדם-סימן טוב, טייק על חברת הטרקטורים המפורסמת שג'וני כה אהב. בחוץ עוד תלויה כרזת בחירות של תמר שרצה לראשות מועצת אשכול קודם לטבח. בבית השרוף תלו בני משפחתם תמונות של המשפחה, זכרונות ממשפחה גדולה מהחיים, אמא, אבא שתי בנות ובן שהיו ואינם. "איך קמים מהאסון הזה?" שואל מישהו את אחד מחברי הקיבוץ, "כשנקום נגיד לך" הוא משיב.
כדור אחד של צה"ל לא נורה ביום שבעה באוקטובר בקיבוץ ניר עוז, לא הייתה סיבה. בשעה שתיים בצהריים נכנס כוח ראשון של צה"ל לקיבוץ, חצי שעה קודם עזב המחבל האחרון. עוד קודם הגיע כוח ימ"ס למקום זאת לאחר שבמשטרת ישראל התקבלה תלונה משונה על חטיפה בקיבוץ ניר עוז, היה זה חיים פרי שנחטף, ביתו הגישה תלונה במשטרה והשוטרים הגיעו לבית כדי לבדוק מה קרה, הם היו הכוח היחיד מלבד חברי כיתת הכוננות שפעלו בו בשעות הארוכות של הטבח.
משפחת ביבס, שורות של סיפורים צילום: חדשות כיפה
קיבוץ של פעם
מבחוץ ניר עוז נראה כמו קיבוץ רגיל, חדר אוכל, מדשאות, בתים פשוטים, מוקף שדות. אבל ניר עוז שונה גם במפת הקיבוצים, הוא קיבוץ של פעם, כזה עם חדרי ילדים, שיתופי. הוא בעיקר קיבוץ תמים. תעיד על כך העובדה שבקיבוץ יש רק מצלמה אחת וגם היא פונה לשדות, מנסה לאתר גנבים. הקהילה בניר עוז קטנה, 400 חברים סך הכל, כשמבינים את זה, השלטים "אחד מכל ארבע" בכניסה לקיבוץ מקבלים משמעות אחרת, זוהי קהילה שרבע ממנה נרצח או נחטף.
העתיד של ניר עוז עדיין לוט בערפל. הקהילה המקומית חצויה בשאלה אם לחזור למקום או לפתח חיים חדשים במקום אחר. ממוצע הגיל של אלה הרוצים לחזור עומד על סביבות גיל 70, קיבוץ חפץ חיים לא יכול להחזיק ככה זמן רב. החברים בקיבוץ יכריעו בסוף בשאלת הגורל של עצמם אבל בניר עוז ניבחן גם אנחנו כולנו.
כולם עסוקים בשאלות הגדולות על גורל החטופים, המשך הלחימה והיום שאחרי ברצועת עזה. אבל כדאי שנקדיש מעט ממחשבותינו ומרצנו גם ליום שאחרי ביישובי העוטף, בניר עוז, בנחל עוז בכפר עזה וגם בשדרות ואופקים. רק כשהמקומות האלה יחזורו לפרוח ולהיבנות, כשתושביהם יחזרו לבתים ולשדות ללא חשש, אפשר יהיה לדעת שהאתוס הציוני עדיין בחיים.
ניר עוז, קיבוץ של פעם צילום: Chaim Goldberg,Flash90
אשת שלב ב'
קדם לביקור בניר עוז מפגש בנחל עוז עם לישי מירן, רעייתו של עמרי שחטוף בעזה. במשפט אחד שלה קיבלה עסקת החטופים משמעות רחבה וקשה הרבה יותר ממה שהיא כבר. מתמצתת עד כאב את אי הוודאות של משפחות החטופים, "נוסף לי לאחרונה תואר נוסף", אמרה, "אני עכשיו אשת שלב ב'".
לישי מירן, "אשת שלב ב'" צילום: Yonatan Sindel,Flash90