שבוועת מספר חלפו מאז שהחטופים התחילו לשוב ארצה טיפין טיפין, חלשים ומחייכים. התמונות והסרטונים מציפים את הרשתות החברתיות, ומול כל פוסט חדש של בחורה צעירה שחזרה הביתה כולנו מייללים בהתרגשות וגם בצדק. ארץ נהדרת שוב עשתה את הבלתי אפשרי, ובחרה לטפל בנושא שיבת החטופים באופן כזה שישמור על כבודם וגם יראה שהם לגמרי בעניינים. הפעם, הסיקור העדין היה דווקא משפיל במיוחד כלפינו.
לצלילי השיר "תתארו לכם" של שלמה ארצי נראית כנסת ישראל. אותו מוסד ותיק שהתרגלנו לתעב ולבקר, עכשיו דווקא זורח באור יקרות. על דוכן הנאומים במשכן מופיעה לירי אלבג הצעירה, עם הכיתוב הבא: ראש ממשלת ישראל. אחר כך אנחנו רואים את שורדת השבי האמיצה אמילי דמארי בתור השרה לביטחון לאומי. גדי מוזס, על רקע השדות של ניר עוז, הוא שר השיקום. רחל אדרי היא שרת הבריאות, יפה אדר שרת החינוך, ועופר קלדרון רוכב על אופניים ומובטח לנו כי הוא שר התחבורה. עינב צנגאוקר חותמת את הקליפ עם ההבטחה - נשיאת המדינה.
כותבי ארץ נהדרים מקבעים אידיאל מוטעה
נדמה שכדי לעסוק בנושא מורכב ומכאיב כמו החטופים יש צורך בהצהרה מסוימת לפני כן, מעין מס שפתיים, כדי להוכיח שאת בצד הנכון של המשוואה. הרשו גם לי לעשות זאת עם השורות הבאות, והאמינו לי שאני מתכוונת לכל מילה. אני מאושרת שהחטופים והחטופות שלנו בבית. אכן, מחירי העסקה מדירים שינה מעיניי בלילות, אבל בינתיים, אני כל כך שמחה שהחיילות שלנו והנשים והגברים ישנים טוב ואוכלים טוב ומחבקים את המשפחות שלהם. שמותיהם שהוצמדו במגנט אל מאחורי הדלת שלנו אט אט זוכים להימחק. חסדי השם, מי היה מאמין שנזכה לפלא פדיון שבויים. ואחרי שהבהרתי את כל זה, נגיע לעיקר: אני לא רוצה שלירי תהיה ראש הממשלה שלנו. אין לי שום שאיפה שעינב צנגאוקר תהיה הנשיאה או שגדי מוזס הצדיק שלנו יכהן כשר השיקום, אלוהים יודע מה זה אומר.
בסדר בסדר, אתם ודאי אומרים, ברור שהם לא באמת יקבלו את התפקידים האלה. זה רק בשביל הפואנטה, להוכיח שאפשר גם אחרת. והרי ודאי לא חשבת שרחל מאופקים תשב במשרד ברחוב ירמיהו 39. נכון, ברור שזו מטאפורה. אבל הכותבים של ארץ נהדרת מקבעים באמצעות המשל הזה אידיאל מוטעה. הנה, הם אומרים, אלו הסלבים החדשים שלנו, אל האנשים האלה אנחנו נושאים עיניים. ובכן, אין לי ברירה אלא לשאול למה? האם חווית השבי הסיוטית והמחרידה הכשירה את החיילות הגיבורות לתפקידים ממשלתיים? האם סבל נפשי איום ובלתי נתפס כמו להיות אמא של חטוף מעניק את היכולת לכהן בתפקיד האזרח מספר אחד בישראל?
החטופים הפכו להיות של הציבור
זו בדיוק הטעות שלנו. לחשוב שאם למישהו יש סיפור חיים מעניין הוא גם יהיה מוצלח באפיקים אחרים. קצת כמו המיליטריסטיות של הפוליטיקה. כל מפלגה שמכבדת את עצמה מתהדרת בגנרל או שניים בדימוס, רצוי בכיר, רצוי טרי. מי אמר שאם היית חייל טוב תהיה גם שר חינוך טוב? מי המציא את המשוואה, לפיה אומץ בלתי רגיל שמתגלה בזמן שבי אכזרי ונורא הוא גם הבטחה ליכולות פוליטיות או ניהוליות?
ואולי האשמה היא לא על כותבי תוכנית הסאטירה המעולה אלא בכלל עלינו. בואו נודה על האמת, מאז שהחטופים שלנו שבו ארצה כולם רק רוצים לדעת מה עבר עליהם. עד כמה סבלו, יצר מציצנות צהוב שטרם בא על סיפוקו. אפשר לזהות אפילו תחושת בעלות מסוימת. שנה ושלושה חודשים הרגשנו שהם שלנו. נאבקנו עבור אנשים זרים, מי בתפילות ומי בהפגנות, ועכשיו כשהם חזרו הם קצת שייכים לנו. לכן, כל פוסט וכל תמונה וכל בשורה מרגשת על חיילת ששרדה את הגיהנום וביקשה לשיר עם חנן בן ארי מרטיטה את לבנו באמת ובתמים. אולי נניח להם? בימים הראשונים שלהם בארץ, אחרי שכבר קיבלנו את מנת הרגש הנדרשת מתמונות חטופים מחובקים באהבה, אלו הרגעים לשחרר אותם לחייהם ולשיקום טוב בעזרת השם. כבר חטפו אותם פעם אחת. בואו לא נעשה את זה שוב.