הראיון ב־60 Minutes חשף מעט על "מבצע הביפרים" הנועז של המוסד, אך בעיקר נתן לעולם המון רגעים הוליוודיים וריגושים של "מאחורי הקלעים" של עולמות הביון. במקום להפחיד את אויבינו בשתיקה, מצאנו את עצמנו מתהדרים בהישגים מול מצלמות אמריקניות, כאילו היה זה סרטון תדמית של המוסד. רבים ישבו בבית ואולי התלהבו: "הנה, העולם רואה כמה אנחנו מתוחכמים!". אבל האם הרצון להרשים את העולם מרדד את העבודה המודיעינית שלנו עד לכדי מופע יח"צנות?
תארו לכם בוקר בו המוסד, הגוף שנועד לסכל מזימות נגד ישראל, יתעורר ויגלה שהוא פועל בעיקר כצוות קריאייטיב שמשווק ספינים וכותרות נוצצות במקום להתמקד בחיסול טרוריסטים מעבר לקווי האויב.
כשהיח"צ תופס את מקומו של השטח
במבט ראשון, אפשר לחשוב שיחסי ציבור למוסד הם לא רעיון רע: אולי זה מפחיד את ארגוני הטרור לחשוב שאנחנו בעלי יכולות על-טבעיות, ומשדר מסר של "אל תתעסקו איתנו". הבעיה מתחילה כשלפתע נראה כי הפעילות המודיעינית כבר לא מכוונת רק לסכל טרור, אלא גם "לספק את הסחורה" של סיפורים הירואיים לצורך ראיונות נוצצים.
ספין תקשורתי יכול להציג תמונת מציאות לפי בחירתנו, להעלות את המורל ולתרום למוניטין הבינלאומי. אבל האם הוא באמת עוזר נגד נשק גרעיני או חוליות מחבלים שחוצות גדר? כי הרי בשטח – מה שקובע הוא כמה טוב אתה מסוגל ליירט, לעצור, ולעיתים גם לחסל את מי שבא לרצוח אותך.
המוסד, צילום: שאטרסטוק
ההפקה ההוליוודית לא הצילה אותנו בשבעה באוקטובר
עד לא מזמן, הרעיון הרווח היה ש"כל הכוחות מסביבנו מורתעים", ש"כסף ודיפלומטיה" מצליחים לכופף את יריבינו. וכך, לא מעטים נטו לשקוע באופוריית "השקט המושג באמצעים עקיפים" – אולי אם רק נקשור איזה פרשיית מין לטרוריסט בכיר הוא יוקע על ידי תומכיו ולא נצרך אפילו לפחד שאיזה סוכן מוסד ייהרג בניסיון לחסלו, או אולי המחשבה שנצליח להשתיל סרטון מזויף שמציג את ראש הארגון כמועל בכספי התרומות – ייפול ארגון שלם כמו מגדל קלפים.
השבעה באוקטובר היכה בנו בהפתעה כואבת והזכיר: בסוף, כשחוליות חמושים חודרות פנימה, או שהחותים מתימן משגרים עלינו טיל - לא יחצ"נים וקמפיינרים עוצרים אותן, אלא חיילים בשטח. מי שנסחף אחרי הרעיון ש"ספין" ו"הנדסת תדמית" הם פתרון לכל, מצא את עצמו מול אמת נוראה: יש רוע אמיתי, יש מחבלים צמאי דם, ויש צורך להשיב אש. פתאום התדמית הבינלאומית שנבנתה בעמל רב לא מועילה כהוא זה כשפורצת מלחמה של ממש, ואנחנו צריכים כוחות לוחמים, לא אנשי קריאייטיב.
הראיון ב־60 Minutes יכול לסמן תחילת מדרון חלקלק. ראיונות עם ניחוח "סרט הוליוודי" עלולים לדחוף את המוסד לקבל החלטות שנועדו יותר לשרת את הנרטיב התקשורתי ופחות את צורכי הביטחון.
"מיכאל וגבריאל", צמד אנשי המוסד שהתראיינו, צילום: צילום מסך "60 Minutes"
האם נרטיב טוב יכול למנוע טיל גרעיני?
עצם השאיפה "לשנות מציאות באמצעות תדמית" נראית אטרקטיבית. הרי אנחנו חיים בעולם שמנוהל על ידי רשתות חברתיות וכלי תקשורת מסביב לשעון. אבל השאלה האמיתית היא האם קמפיין טוב יכול למנוע פעולת טרור? האם מלל מרשים ובימוי משובח מונעים טיל עם ראש כימי להיות משוגר לישראל?
הראיון ב-60 Minutes צריך לשמש תמרור אזהרה: לא כל חשיפה מועילה, ולא כל הצגה מרשימה משרתת את המטרה. לפעמים, דווקא המבצע החיוני ביותר הוא זה שמעולם לא שמעו עליו. כי בסוף, מחבלים עוצרים בשדה הקרב, לא באולפן טלוויזיה. ספינים, מבריקים ככל שיהיו, לא יעצרו קליע או טיל מאיראן.