אחד האירועים שמעסיקים את חיינו בתקופה האחרונה הוא הסיפור עם אלי פלדשטיין – דוברו לענייני צבא של ראש הממשלה נתניהו, אשר נעצר בחשד לגניבת ולהדלפת מסמכים מסווגים במהלך המלחמה. רבים דיברו על הנושא, הן בהיבט של הפצת מידע ללא אישור – דבר אשר יכול לסכן את כוחותינו ו"לשרוף" מקורות מודיעיניים – והן בהיבט של הסתרת מידע קריטי וחשוב מראש הממשלה – דבר אשר יכול להשפיע על מצב המלחמה לפי ראייתם של גורמים שונים בעלי אינטרסים. לא ניכנס פה לדעות לכאן ולכאן, אבל בעיניי יש לקח חשוב שאפשר ללמוד מהפרשה הזו, ושצריך להיות למול עינינו בכל פעם בה אנחנו צורכים מידע מהתקשורת.
מה עם אותם נושאים שהתקשורת בוחרת לא לסקר?
נפתח בקצת היסטוריה – בשנות השבעים, גיבשו צמד חוקרי תקשורת ההמונים מקס מקומבס ודונלד שו את "תיאוריית קביעת סדר היום". לפי התיאוריה הזו, אמצעי התקשורת אינם רק מעבירים מידע, אלא למעשה קובעים לציבור את נושאי השיח היומי, ואף מדרגים את חשיבותם. בכך, לפי מקומבס ושו, הם קובעים "סדר יום תקשורתי" אשר משפיע בסופו של דבר על סדר היום הציבורי והפוליטי. ככל שהנושא מסוקר בצורה אינטנסיבית – כך הוא ייתפס כחשוב יותר גם בעיני הציבור.
אך יש גם צד שני למטבע – מה עם אותם נושאים שהתקשורת בוחרת לא לסקר? בסופו של דבר, הציבור – אשר צורך תקשורת ברמה כזו או אחרת (שרק עלתה מתחילת המלחמה) – בטוח שהוא בקיא בנושאים שנמצאים על סדר היום, ובכך מעצב דעה בהתאם למה שמוצג לו. אבל מה על העניינים שהוא כלל לא יודע עליהם? מתי בפעם האחרונה קראתם עיתון, האזנתם לפודקאסט אקטואלי או צפיתם בטלוויזיה בכל אחת ממהדורות החדשות הרבות והשונות שיש לנו, ועצרתם רגע לחשוב על מה לא מספרים לנו כלל?
התקשורת יכולה להוציא אנשים לרחובות בן רגע
ובמילים פשוטות – הבלטה של הכוח שיש לאמצעי התקשורת על הבחירה מה הציבור ידע ומה לא, שיכולה להעלים שחיתויות של מקורבים, להוציא קהלים לרחובות להפגנות על נושאים שיקרים לליבם ונרמסים כרגע לדעתם – הרי זה מה שהוצג בתקשורת – או אפילו לשנות את גורל מי ינצח בבחירות לפוליטיקה – שוב, למול השפעות סוציאליות כאלו ואחרות אותן התקשורת מתווה, באמצעות בחירה מודעת של איזה מידע להעניק לנו ואיזה לשמור אצלה במרתפים.
ונקודה של סיפור אישי – בתחילת המלחמה, הוצג לנו במילואים פרויקט מסוים שמטרתו לסייע לזירוז הלחימה בעזה. אותו פרויקט נוסה במשך חמישה שבועות, עד שהוגדר ככישלון. באותו שבוע בו הגורמים הרלוונטיים הרימו ידיים, הנושא פורסם על ידי דובר צה"ל וכשקיבלתי טלפונים נרגשים על כך שהולכים להתחיל ולנסות אותו בתוך הרצועה מאנשים שעודכנו על כך מהתקשורת, אני זה שנאלצתי לצנן את התלהבותם ולומר שהדבר הזה כבר הוגדר כלוא רלוונטי.
ישנה התפתחות חיובית בכל הקשור לצריכת תקשורת כאן בארץ, ועדיין רובנו עדיין תלויים כמעט לחלוטין בתקשורת הממוסדת כמקור למידע. היום, כשצורכים חדשות ממגוון ערוצים, חשוב להבין שריבוי הדעות אינו בהכרח ערובה לקבלת תמונה מלאה.
אלי פלדשטיין יחד עם אלוף אבי בלוט | , צילום: Sraya Diamant,Flash90
נחזור לפרשת פלדשטיין בה פתחתי את המאמר. אחת הטענות המרכזיות בפרשה הייתה שמידע חיוני נמנע מראש הממשלה – דבר שעלול היה להשפיע על קבלת ההחלטות שלו במלחמה. אך האם לא זה בדיוק מה שקורה לנו, הציבור, בכל יום? כפי שגורמים שונים החליטו מה ראש הממשלה צריך או לא צריך לדעת, כך גם התקשורת מחליטה עבורנו מה נדע ומה לא. בעוד שאנחנו מתרעמים על הסתרת מידע מדרג מקבלי ההחלטות, אנחנו שוכחים שגם אנחנו, כציבור וכחברה דמוקרטית, הננו מקבלי החלטות - בקלפי, בהפגנות, בדעת הקהל. והמידע שנמנע מאיתנו משפיע ישירות על ההחלטות האלה. האתגר שלנו הוא להבין שכמו בפרשת פלדשטיין, גם בצריכת התקשורת היומיומית שלנו – לא פחות חשוב ממה שמספרים לנו הוא מה שבוחרים שלא לספר, ומדוע.
הפתרון אינו נטישת התקשורת המסורתית, אלא אימוץ גישה פרגמטית יותר לצריכת מידע. עלינו להכיר בכך שכל דיווח חדשותי הוא בהכרח חלקי ומוטה, ולפתח מתודולוגיה ביקורתית לצריכת חדשות: לקרוא ממגוון מקורות, לחפש את מה שלא מדווח, ובעיקר – לאמץ גישה צנועה יותר המכירה במגבלות הידע שלנו. רק כך נוכל להתמודד עם האתגר של הבנת המציאות בעידן של עודף מידע סלקטיבי.