תחרות "הביתה" איילת שקד על עברי דיקשטיין: "נגמר לי האוויר, אני לא יכולה לנשום"

המילה הביתה מסכמת היטב את המצב החברתי- ביטחוני בישראל היום:
החטופים צריכים לשוב הביתה,
תושבי הצפון צריכים לשוב הביתה,
המילואימניקים צריכים לחזור לחייהם ולשוב הביתה,
הממשלה שאחראית לטבח ה 7.10 צריכה ללכת הביתה,
הרמטכ"ל וכל הדרג הצבאי הבכיר צריכים גם הם ללכת הביתה.

ובכן, המילה הזו מאד רלוונטית לכל אלה אבל אני בוחרת להתייחס בעיקר לתושבי הצפון הגולים מביתם: חברי הממשלה והנהגת הצבא מודים בשיחות סגורות על האמת - הפינוי ההמוני של תושבי הצפון, נטישת חבל ארץ הייתה טעות גדולה. הדבר הנכון היה לפנות רק את היישובים צמודי הגדר דוגמת מטולה מנרה ואביבים אבל בטח לא את קריית שמונה ויישובים עד קו ה 4 ק"מ.

קריית שמונה, ארכיון, צילום: Ayal Margolin,Flash90

עיר על סף קריסה

הטעות הזו נעשתה תחת הפאניקה שיצרה מתקפת הפתע ב 7.10. מדינת ישראל שהופתעה, לא ידעה למה לצפות בצפון. ולכן הממשלה פעלה בניגוד לאתוס הציוני ופינתה יישובים ואפילו ערים. לא היה דבר כזה מראשית הציונות. טרומפלדור מתהפך בקברו.

משפחות גרות במלונות כבר למעלה משנה, קשישים נעקרו מבתיהם, חקלאים משדותיהם. יש לציין שהחקלאים היו הראשונים שחזרו. חזרו לעבד את אדמתם כמעט עד קו הגבול. כמה מהם אף שילמו על כך בחייהם. הגליל העליון שומם. קריית שמונה שנאבקה כל השנים גם ככה עם מחסור במקומות עבודה, דיור ירוד ובעיות קשות של עיר פריפריאלית נמצאת עכשיו על סיפה של קריסה.

ייקחו כמה שנים טובות להחזיר את אצבע הגליל למקום שבו הוא היה. ההערכה היא שמעל 20 אחוז מהתושבים כבר השתקעו במקומות אחרים. פגשתי תושבים מרמות נפתלי שכבר מצאו את ביתם ברמת ישי, תושבים מקרית שמונה שגרים בחדרה ולא מתכוונים לחזור.

נגמר לי האוויר ואני לא יכולה לנשום

אבל למרות הכל, אני אופטימית. זה נכון שחלק מהתושבים לא יחזרו, אבל הרוב יחזרו, אליהם יצטרפו תושבים חדשים והצפון יחזור ויפרח. צריך רק ממשלה עם אומץ ויכולות שתחזיר כבר את האנשים הביתה ותשקיע משאבים בשיקום האזור. אחרי המלחמה הקשה הזו, שגבתה מחירים כבדים מנשוא, הצפון וגם הדרום יהיו שקטים לשנים רבות. טבעת האש שאיראן בנתה סביבנו הוחרבה על ידי חיילינו האמיצים שמסרו את נפשם על מנת שהתושבים יוכלו לשוב הביתה.

אבל יש רבים, שהבית שלהם לעולם לא יהיה אותו בית. שבוע שעבר חברי הטובים, אילן וצופיה דיקשטיין מעלי קברו את בנם עברי, קצין בגדוד 51 שנפל בקרב בלבנון. אילן אביו, שירת איתי בצבא בסיירת גולני, ואשתו צופיה מלווה אותי שנים רבות בפעילותי הציבורית.

סגן עברי דיקשטיין הי"ד צילום: אתר צה"ל

אני נוהגת מאז פרוץ המלחמה ללכת לבקר משפחות שכולות כל שבוע, לפעמים כל יום. אבל כשחבר התקשר אלי אתמול בבוקר והודיע לי על נפילתו של עברי, הרגשתי שנגמר לי האוויר, שאני לא יכולה לנשום. חשבתי על צופיה ואילן שבבת אחת חרב עליהם עולמם. אני מכירה אותם, הם אנשים מאד חזקים ומאמינים, וכמו חברים אחרים שלי שחלקם לצערי הורים שכולים, הם ימצאו את הכוחות לבחור בחיים. אבל המחיר הזה שאנחנו משלמים על זכות קיומנו כאן הוא כבד מנשוא. הדור שלי, זה הדור שנלחם בלבנון, לפני הנסיגה. וזה הדור שבניו נלחמים עכשיו מלחמה קשה עם מחירים כבדים ביותר.

כולם צריכים ללכת הביתה

בני התגייס שבוע לפני ה 7.10. לפני הגיוס אמרתי לו, "אורי, אתם לא מבינים מה זה לבנון, מה זה אוטובוסים מתפוצצים באינתיפאדה השנייה, אתם חיים בעולם אחר". עבר שבוע וביום אחד נשחטו יותר ישראלים מבכל האינתיפאדה השנייה. אני אף פעם לא חייתי באשליות שבני לא ילך לצבא. תמיד ידעתי שאנחנו חיים על חרבנו ושזה לא עומד להשתנות בדורות הבאים. אבל גם התחזיות השחורות ביותר לא ניבאו את הטבח האכזרי וקריסת כל המערכות גם יחד, ההרתעה, ההתרעה וההגנה.

איילת שקד רצה את הקילומטר האחרון עם אורי , צילום: ללא

ועל זה - כולם צריכים ללכת הביתה.

אני אסיים בנימה אופטימית, אין עוד עם שהיה מצליח לעצור את המתקפה הברברית על יישובי העוטף תוך 24 שעות ולהשיג שליטה מלאה על השטח כל כך מהר (אחרי הכישלון של השעות הראשונות), אין עוד עם שבניו מוכנים למסור את נפשם למען ארצם ועמם, שרבים חזרו מחו"ל הביתה, כדי להילחם על הבית ומילואימניקים עוזבים משפחות ואת הבית כמעט לשנה כדי למגר את כוחות הרשע.

אין עוד עם כזה, ואין לנו בית אחר.

-------

הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן