בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה הזו פיצלתי את חיי בין שלושה בתים. ביתי הפרטי בו התנהלו חיי משפחתי בכפר עציון, כלומר חיי אלו מבני ביתי שלא היו מגוייסים. ביתי המקצועי, כנסת ישראל. והבית הצבאי בו ביליתי את רוב שעותי, אגף המבצעים של אוגדת עזה. תיארתי בפירוט את חווית הפיצול הזו בספר שיצא בימים אלו, "ח"כ במשמרת לילה, יומן מלחמה" (הוצאת סלע מאיר, 2024). מי שחווה פעם מגורים בכמה בתים במקביל יודע שהדבר דורש לא רק פיצול קשב וזמן אלא גם פיצול או שכפול של חפצים. שלוש מברשות שיניים. שלוש כריות לשינה. שלושה תיקי עבודה ועוד ועוד.
-
עוד באותו נושאדקה אחת, סיפור שלם: תחרות סרטי "הביתה" יוצאת לדרך
31/10/24 14:11
שילוב כה ישראלי שאין כמותו בעולם
לכל אחד מהבתים הללו היה תפקיד. ביתי הצבאי היה מקום הפעולה המרכזי, בו מילאת את תפקידי יחד עם עוד כשלוש מאות אלף חיילות וחיילי מילואים. בו נשאתי במלאכה הקדושה של הגנה על המולדת. בו פעלתי במשמרות של 12 שעות בכל פעם, בתוספת שעות חפיפה ולמידה. בו קיבלתי החלטות הרות גורל שלעיתים הכריעו חיים של אנשים לחיים ולמוות.
מילואימניקים |, צילום: David Cohen,Flash90
בביתי המקצועי בכנסת ביליתי את שארית השעות שהותיר לי הצבא, בדרך כלל בין משמרות. הגעתי בעיקר לישיבות ועדת החוץ והביטחון, לדיונים על המלחמה ולהצבעות במליאת הכנסת. חדרי בכנסת נותר רוב הימים הללו מיותם. לעיתים נעזרתי במקלחת שבחדר להתרעננות. לעיתים קרובות יותר רק השתמשתי בחדר להחלפת מדי החייל במדי חבר הכנסת. לעיתים, כמו ביום בו הלכתי לבקר במטה החטופים בתל אביב ומשם מיהרתי לצבא, שילבתי בין מדי חבר הכנסת לבין הרובע והאקדח שעלי, שילוב כה ישראלי שאין כמותו בעולם.
"תקדיש 90% למלחמה ועוד 10% לכנסת"
בשעות הנדירות שהגעתי הביתה בחודשים אלו, עסקתי בעיקר בפעילות פסיבית. מנוחה. אכילה. שינה. התעדכנתי מעט בקורות שאר בני ובנות הבית. שהיתי. אבל לא ממש הייתי. בראשית המלחמה אשתי שלומית חילקה עבורי את הזמן. "תקדיש 90% למלחמה ועוד 10% לכנסת". כך היא הציעה. וכשהעזתי לשאול "ומה עם הבית?" והתכוונתי כמובן לביתנו הפרטי, המשותף, היא ענתה בגדולה, "הבית יסתדר". וכך היה.
כנסת ישראל, צילום: פלאש 90, נעם רבקין פנטון
החלוקה הזו היא מנת חלקם של ישראלים רבים. לא כולם. אפילו לא הרוב. אבל 300 מאות חיילות וחיילי מילואים, מאות אלפי חיילי סדיר ובני משפחותיהם חיים במלחמה הזו חיים שמחולקים בין כמה בתים. בית צבאי. בית פרטי ולעיתים עוד בית מקצועי שנגנז או נכנס להקפאה עמוקה למשך חודשים ארוכים, לעיתים אפילו שנה ויותר. החיים בכמה בתים הם דבר קשה. יש בו גם קסם מסוים.
החברות והקשרים שנוצרו בביתי הצבאי באג"ם עזה הם יצירה מיוחדת שאני מקווה שתלך עימי עוד שנים רבות. הקשר בין בני ובנות העשרים לבני ובנות השלוים-ארבעים וחמישים הוא משהו שלא רואים בכל יום. ההווי, הסיוע ההדדי, הרעות ובעיקר אחדות המשימה וההבנה שאנו עוסקים בדבר החשוב ביותר היוו דבר משמעותי מאד שתרם להצלחת המבצע הצבאי.
כאן אני חש בר מזל פעמיים
ויחד עם זאת, בסוף בסוף, אין כמו בבית. הפרטי. ביתי שוכן בקיבוץ כפר עציון, וכמו אנשים רבים, הוא נחלק בין ארבע הקירות של בית המשפחה שלנו לבין הקהילה העוטפת אותנו. כאן אני חש בר מזל פעמיים. אשתי וחמשת ילדי מהווים את העוגן והבסיס לכל העשיה שלי וזכיתי שכולם יהיו שותפים במלחמה הזו, גם כתומכי לחימה וגם כל אחד בחזית בה הוא פעל. שנים מילדי היו מגוייסים בקבע ובמילואים, אחד התנדב במכינה הקדם צבאי ואשתי ושני ילדי הקטנים היו פעילים מאד בפעילות החסד הקהילתית שלנו.
גוש עציון, ארכיון | , צילום: Gershon Elinson/Flash90
ומסביב, למרות שיותר ממאה מחברי גויסו גם הם, פעלה קהילת כפר עציון כגוף תומך, מסייע ומייצב. ארוחות, טרמפים, תמיכה נפשית והצעות סיוע מכל הסוגים היו מנת חלקן של משפחות המגוייסים והיוו את העוגן שהפך את השירות למוצק ויציב יותר. ובלילה או לפנות בוקר, כשאני שב מעוד לילה קשה, בצבא או במליאה, והראש נח על הכרית בבית, כשכל הילדים ישנים, הכלבה במקומה וכל החלונות והדלתות נעולים, יש איזה שקט שעוטף את הבית. בשקט הזה, רגע לפני השינה, אני יודע. כאן הבית. כאן הלב.
-------
הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן