בית- מילה קטנה עם משמעות כה גדולה. המקום שלי בעולם. המקום ממנו אני יוצאת בבוקר ומקווה לחזור אליו בסוף היום. המקום בו גדלתי ומתוכו אני ממשיכה לגדול ולצמוח. המקום המאפשר לי לעמוד וללכת ולפעול בעולם.
בית- מילה המפעילה את כל החושים: ראיה- תמונות נעימות, קרובות ורחוקות, שמיעה- ניגונים, טעמים, מישוש, ריח של בית, ויותר מכל: מקום בטוח; המקום בו יקבלו אותי בזרועות פתוחות כמו שאני, יחפה וללא איפור, ללא תנאי וללא מסכות, נחמדה יותר וגם נעימה פחות.
והנה ביום אחד באוקטובר, יום מר ונמהר, התהפך עלינו הכל! .הדימוי שעולה לי הוא מסיפור הילדים הפשוט על "הבית של יעל"- אמא קיפלה את המפה, וזהו . אין בית. הסיפור הילדותי מתוק ולא פוצע. הוא מדגים כמה בית הוא דבר בסיסי ומגונן אפילו במשחקי הדמיון הילדותיים. סיפור מתוק ורחוק מלהתחיל לתאר את עוצמת השבר ואובדן הבית במציאות חיינו..
ביום ההוא, האמיתי ולא המדומיין, פרצו לבתים בעוטף חיות אדם רצחו, אנסו , חטפו ובזזו מכל הבא ליד ללא רחם, קירות הבית וגבולותיו נעלמו כליל ורק אש וחושך ותימרות עשן עלו ממנו.
במקביל, אנשים רבים כל כך, אחים ואחיות, נחטפו ללא רחם ונלקחו בשבי כנוראים שבתיאורי חורבן הבית. באופן בלתי נתפס הם לא ראו בית כל כך הרבה ימים ושעות, וביתם עומד שמם וריק בהמתנה בלתי נסבלת.
אף יישובים שלמים, בדרום ובצפון, פונו מבתיהם ומעל שנה מסתפקים דייריהם בפתרונות דיור שרחוקים מהיות בית.
אבות ואמהות, בנים ובנות יצאו לחזית ולכל היותר חולמים על בית , ויש מי מהם שהלכו והלך עימם החלום..בתים ומשפחות רבות מדי ידעו שכול ואובדן , פציעה וחבלה, והבית לעולם לא ישוב להיות כשהיה.
בשנה האחרונה המילה "בית" נושאית בחובה כלכך הרבה כאב, כאב צורב ופוצע..
לצד זה, עוד לא אבדה תקוותינו לשוב לבתינו בשלווה ולבנות יחד גם את הבית הלאומי, בית ישראל.
-------
הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן