לפני כמה חודשים קמה תנועה חדשה בגליל העליון. "הביתה". מתוך הישובים המפונים, התארגנה קבוצת תושבים ששמה לה למטרה לא להמתין להנחייה מלמעלה ופשוט להשיב את החיים לצפון המפונה. הביתה. ההתארגנות קיבלה את ברכת הדרך וסיוע מהמועצה האזורית. הם החלו לטפח מחדש את הגינון, לתקן תשתיות ובעיקר לגור שוב בבית. לא אחת תחת אזעקות והתראות, אבל בבית.
-
עוד באותו נושאדקה אחת, סיפור שלם: תחרות סרטי "הביתה" יוצאת לדרך
31/10/24 14:11
"אם לא נציב יעד ולא נחזיר לפה חיל חלוץ, אף אחד לא יראה לנו את הדרך" הם אמרו.
פה ושם ניתן לראות אנשים שלובשים את חולצת 'הביתה'. רבים חזרו לישובים שפונו, אבל החיים עוד לא חזרו למסלולם. לא חזרנו הביתה. חיל החלוץ הראה את הדרך אבל לא סחף אחריו אלפים כפי שקיווה.
הנזק נראה בכל פינה
מאז השבעה באוקטובר אשתקד, לא ישנתי במיטתי. התפנינו כבר באותו יום שבו החל הטבח הנורא בדרום. חששנו שאותו תסריט נורא יפקוד גם אותנו.
מאז אני חי עם אשתי (והכלב שלה) בחדר מלון קטן על שפת הכינרת. החיים השתנו לבלי היכר. קבענו לעצמנו אי אז ב- 7.10.23, שאנחנו לא מתלוננים. אנחנו קמים כל בוקר, ומודים על היש. יש לנו הרבה. החדר צר מלהכיל את חיינו, אבל הוא עומד בזה לא רע.
הכניסה ליישוב מטולה, פגיעה ישירה רק מאה מטרים אווירית מלבנון, צילום: Ayal Margolin,Flash90
פעם בשבוע אני עולה הביתה, ויוצא משם כעבור כמה דקות עם עצב עמוק. כדי להיכנס לישוב, אתה חייב לתאם זאת יום קודם עם החמ"ל שמבקש אישור מהצבא. לא אחת הכניסה מתבטלת בשל התראות לירי. כשאתה נכנס לישוב אתה נתקל במראות מלחמה: הנזק נראה בכל פינה. בתים שנפגעו מירי חיזבאללה, כבישים, ספסלים, תמרורים ומדרכות שנגרסו תחת שרשראות הטנקים שלנו. פינות נוי הפכו לשדות קוצים.
בשטח ניכרים סימני שיבה הביתה
הגינה שלי חיברה אותי הביתה. הוורדים בני ה-80 שנה שהעתקנו מחצר הוריה המנוחים של אשתי בירושלים, עצי הפרי וערמת הקומפוסט עם ריח האדמה הטרייה, חיברו כל נים מגופי לאדמה. העזובה השתלטה על החצר, הדשא התייבש ועלי עצי הפרי קמלו בחום הקיץ. תיכף חורף שני מחוץ לבית. שוב נופלים הזיתים על הקרקע ואין מי שיאסוף אותם. עונה שנייה שבה אני לא כובש אותם לעשרות צנצנות שמרגישות לי בית.
ואחרי כל זה יש בי תקווה עמוקה. תקווה שבכל יום שעובר זמננו מחוץ לבית הולך ומתקצר. טרם קם המנהיג שיאמר מתי וכיצד זה יקרה, אבל בשטח ניכרים סימנים. סימני שיבה הביתה. "בלי סורגים על החלונות אני לא חוזרת" אומרת אשתי. ואני יודע שהגעגוע חזק מכל סורג. געגועים לאינטימיות ולריח המוכר.
תיכף חורף שני מחוץ לבית, צילום: shutterstock
תיכף חורף. טיפות ראשונות של גשם מרטיבות את האדמה, ואני מריח את הריח שכל כך אהוב עלי, במקום אחר. זר ומרוחק. לא בבית. ואז אני מזכיר לעצמי: "אסור להתלונן. יש חטופים, יש שכול, ולך יש. יש המון".
-------
הטור נכתב במסגרת תחרות הסרטים "הביתה" של אתר כיפה והקרן לקולנוע שומרון. לפרטים על התחרות ושליחת סרטים לתחרות לחצו כאן