זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, ביום רביעי טיפוסי כזה שבו את רק מנסה לשרוד עוד יום עם תינוקת בת שנה שקמה עם חום. אני, אמא לארבעה, אי שם בתחילת שנות השלושים לחיי, גרה בבני ברק בתוך מציאות צפויה מראש כמו התפריט בשבע ברכות. תדמיינו: פאה עד הכתף, חולצת בסיס, חצאית בסיס, ותוכניות מהודקות לניצחון מוחלט על השגרה.
התינוקת סוף סוף נרדמת אחרי לילה ללא שינה, כשמתקשרת הפקידה מקופ"ח, בואי. הרופאה רוצה לראות אותך. אני אוספת את עצמי ואת הקטנה, מארגנת תיק טיולים וגוררת אותנו למרפאה, שאספיק לחזור הביתה לצהרים לפני שכל האחרים חוזרים. "אז יש לי סרטן צוואר הרחם?" אני שואלת את הרופאה לסיכום, אחרי שהיא קלטה את מצבי וניסתה ללכת סחור סחור. "כן", היא עונה ונאנחת. והתינוקת החולה שלי מקיאה לה על הרצפה.
מה קשור עכשיו סרטן? באיזה קטע?
זה הרגע שבו הייתי יכולה לכתוב דרמה מרגשת עם דמעות וגיבורים. אבל אתן יודעות תיכף הילדים יחזרו מבי"ס ואני חייבת להספיק להעמיד איזה פסטה על הגז. אני עומדת מול המראה, מסתכלת על האישה העיפה שעומדת שם. ארבעת הילדים ברקע תובעים את שלהם, ואני אומרת לעצמי: באמת, לא יכולתם לתת לי איזה הודעה מראש? פרומו קטן? מה קשור עכשיו סרטן? באיזה קטע?
אבל זה בדיוק הקטע של סרטן, הוא לא שולח מייל התראה. הוא פשוט נכנס ומכתיב לך חוקים חדשים. אבל היי, אחרי כל מה שעברתי עד עכשיו, זה לא מה שהולך לנצח אותי, כן?!
אז מה עושים כשהקודש הזה נעלם?
אז התחלתי את תהליך הסדר מחדש. והסדר הזה לא היה רק הבריאותי, אלא סדר עולמי חדש. בנקודה הזו התחיל העולם שלי להסתדר מחדש. הרי אומרים לנו כל החיים שהרחם זה קודש הקודשים, המקום שבו החיים מתחילים, המטרה שלשמע נבראת אישה. אז מה עושים כשהקודש הזה נעלם? מה עושים כשההגדרה העצמית שלך שחונכת אליה כל החיים משתנה לך ככה פתאום ב-4 שעות של ניתוח מורכב אחד?.
התחלתי להבין שמי שאני הולכת להיות, זה לגמרי תלוי בי, בלי קשר לאיבר פנימי כזה או אחר, שאני חייבת להמציא את המשכן שלי מחדש. בין טיפולי ההקרנות הנוראיים, והמרדף אחרי הילדים, הבנתי עוד משהו: החיים שאני חיה כבר לא מתאימים לי. כמו חצאית שלבשתי בהריון קודם וחשבתי שתחזור להיות רלוונטית - אבל לא. אז מה עושים? משנים.
זה היה מעבר משמעותי, שבו הרגשתי שהגעתי הביתה
כן, כן, נפרדתי מבני ברק צור מחצבתי, והשינויים שהגיעו בעקבות זאת היו משמעותיים. עברתי לשומרון מתוך תחושת חיבור מחודשת. זה היה מעבר משמעותי, שבו הרגשתי שהגעתי הביתה. הרגשתי שאני מבטאת את עצמי בצורה חופשית יותר. השיער, שהיה מכוסה במשך שנים, הפך עבורי לסמל של חירות פנימית, והבגדים קיבלו גוונים שהוסיפו שמחה לחיי. הילדים שלי למדו לראות אמא שמתמקדת במהות הפנימית ובחיים עצמם, ולא רק במעטפת החיצונית.
ובתוך כל השינוי הזה, נולדתי מחדש. נכון, אין לי רחם כבר עשר שנים, אבל זה דווקא היה הדבר הכי טוב שקרה לי. כשנסגרה הדלת על תינוקות חדשים, נולדים לי במקום זה חלומות חדשים, קריירה, שליחות, התמקדות במה שכן יש לי, בכאן ובעכשיו. אני יולדת את עצמי מחדש כל יום. גיליתי שמסתבר שאין צורך ברחם כדי להמשיך להיות יצירתית בעולם הזה. זה כל כך אחרת כשאת מבינה שהחיים הם כבר לא על "מה לאבד", אלא על "מה ליצור מחדש".
אני ממשיכה ללדת את עצמי כל פעם מחדש
עכשיו, עשר שנים אחרי, אני בריאה ברוך ה', אני אמא לארבעה, (ולעוד כלבה ג'ינג'ית אחת יפה), ואם תשאלו אותי? אני ממשיכה ללדת את עצמי כל פעם מחדש, עם חוקים חדשים, בלי מגבלות ובלי רחם.
כבר שבע שנים אני חלק מעמותת "חלאסרטן" שהיא הבית והקהילה שלי. שהיא המקום הראשון בו העזתי להגיד בקול את המילים "סרטן צוואר הרחם" ולא "המחלה באזור הבטן". החברות שאספתי (ושאיבדתי) בדרך. השייכות למקום הזה שמקבל אותך ומכיל אותך כמו שאת בתנאי אחד, שאת פוגשת סרטן בגילאי 18-44. המהפכות הגדולות והחשובות שאני זוכה להיות חלק מהן, על ליצור חיים טובים יותר לחולים ומחלימים מהמחלה הארורה הזאת.