ריבוי החללים בשנה האחרונה הוא אפילו לא משהו שצריך לציין. אנחנו מסכמים עכשיו את השנה שהיו בה ככל הנראה הכי הרבה נופלים מאז קום המדינה. עם ריבוי הגוונים והשוני של למעלה מ-2,000 נופלים, פגשנו גם סוגים רבים ומגוונים של מיזמי הנצחה. לצד אלו הרגילים כמו מעיינות ומצפורים לזכרם, שמענו בשנה החולפת גם על מכירת עגבניות השרי ששתל החלל, ייצור דבש לזכר נופלת ואפילו אבא שכול שהחליט לקנות טבעות יהלום לכל מי שירצה להתארס וכבר העניק למעלה מ-100 יהלומים. כל המפעלים הללו וההנצחות המיוחדות הן תוצאה של שינוי שלנו בתפיסת החללים: כבר לא רק קדושים ונשגבים, אלא אנשים פשוטים. וזה שינוי חשוב.
מיזם בירות לזכרו של חנן דרורי הי"ד צילום: גילעד גולדברג
להיות בישיבה תיכונית מבלי לשמוע סיפורי גבורה
כמו עוד רבים, גם אני גדלתי בחוגי הציונות-הדתית הקלאסיים. כל מי שעובר את המסלול הזה יודע שאי אפשר להיות בישיבה תיכונית ובישיבת הסדר, בבני עקיבא או בעזרא, באולפנה ובשירות לאומי מבלי לשמוע סיפורי גבורה על חללי מערכות ישראל. מגיל מאוד צעיר אנחנו ניזונים ממעשיהם ההירואים של רועי קליין, דרור ויינברג ודגן ורטמן הי"ד. את הספרים עליהם קראתי בשקיקה, ואת השיעורים שמסבירים איך תכונות כמו קפיצה על רימון או חתירה למלחמה הן תכונות שגלומות באנשים הללו מגיל מאוד צעיר, שמעתי פעמים רבות.
אבל משגדלתי, הבנתי שלצד כל הסיפורים המרגשים והמעשים המיוחדים, הנופלים היו גם פשוט אנשים. אני יודע ש"אחרי מות קדושים אמור", ועדיין, חשוב לפעמים גם סתם לדבר על חייו של הנופל כפי שהיו. לזכור גם את המריבות וההצקות שלהם, את המשפט המעצבן הזה שהם אמרו בטיימינג הלא נכון. לא בשבילם, בשבילנו. הרי אנחנו כאן כדי לזכור אותם, אנחנו נשארים איתם לטווח הארוך, ולא ראוי שנטמון את הסיפורים הפחות נעימים עליהם בארון.
מחזירים אותם להיות חברים
בנוסף, ברור שכאשר הם גיבורים הם קצת גדולים עלינו. מנותקים מאיתנו. כשאנחנו זוכרים להם גם את הדברים והפחות נעימים, את ההקנטות וההתעסקויות בזוטות, אנחנו מחזירים אותם להיות חברים שלנו, להיות אחד מאיתנו.כשהם זכורים כפי שהם, בטרייניניג של היומ-יום, אנחנו יכולים להיות פשוט חברים שלהם ולבנות ספסל או להקים מעיין לזכרם, כמו שחבר היה רוצה.
יהיו אולי שיגידו שזה לא עושה כבוד לזכרם של הנופלים. אך ברור לכל, כי אם הם היו קומץ בודד של חללים, היינו יכולים לשמור על כבודם המרוחק - אבל כשלצערנו, הכמויות גדולות, הגענו למצב שנדיר מאוד למצוא מישהו בישראל בלי חבר שהכיר באופן אישי. וכשהם היו חברים, אנו בודאי זוכרים להם גם את הרגעים המעצבנים, אחרת זה לא יעבוד.
אי אפשר שלא להכיר את דרור ויינברג ז"ל, צילום: Adir.sh by wikipedia
לסיכום, ברור שלזיכרון הקרוב והאנושי לנופלים יש ערך גדול. זה נותן לנו להרגיש אותם חלק מחיינו, זה עוזר לנו לחיות אותם גם במקומות שבהם הם לא היו זוכים בלי שקירבנו את שמם. רק כך אנחנו יכולים גם להנציח אותם בעזרת דברים של חברים כמו לרוץ לזכרם או להוציא בירה לזכרם. לחיים לחיים.