מתוך שיחה לתלמידים בבית ספר הימלפרב בירושלים:
אני מרגיש איזשהו פער מוזר בין המציאות של הלחימה בעזה למציאות כאן. הבוקר כשלקחתי את הילדות שלי לגן הסתכלתי מסביב וראיתי שגרה: הפקק ביציאה מהשכונה היה אותו פקק מוכר, אנשים הלכו ברחובות, הורים הביאו ילדים לגן ולבית הספר, ובמידה רבה הכל נראה אותו דבר.
זה היה לי מוזר, אבל זה גם הזכיר לי את העיקר. כי בסופו של דבר, למה אנחנו נלחמים? למה אני מסכן את החיים שלי בעזה? התשובה פשוטה: אנחנו עושים את כל זה כדי שנוכל לחיות כאן את החיים שאנחנו רוצים. כדי שאני אוכל לקחת את הבנות שלי לגן, וכדי שאתם תוכלו ללמוד בבית הספר. וכדי שנוכל לעשות טוב.
אתם רוצים כמובן לדעת איך התקופה הזו עוברת עלי, וזו שאלה טובה. קודם כל, הבית מאוד חסר לי. יש לי שתי ילדות קטנות ואני מאוד מעורב בטיפול בהן. אשתי ואני שותפים בכל. בשגרה, אשתי אוספת את הילדות מהגן בחלק מהימים, ובימים אחרים אני, כשאני מסיים לעבוד כאן בבית הספר. הימים האלה שבהם אני אוסף את הילדות מהגן, ואחר-כך נמצא איתן בבית, דואג להן, משכיב אותן לישון – הימים האלה חסרים לי עכשיו, כשאני לא בבית. אני חושב גם על מוריה אשתי, שצריכה להתמודד עכשיו עם עול משמעותי. היא גם מקבלת הרבה מאוד עזרה, וזה מאוד משמח אותי.
ברור שיש גם פחד. גם את זה אני מרגיש.
האם תקפו אותנו מחבלים? כן. תקפו, מי שתקף עכשיו מת. אני נמצא בדרך כלל בתוך נמ"ר - ראשי תיבות של נגמ"ש מרכבה. אם יורים עליו לא קורה לו כלום. פעם אחת ירו עלינו ואפילו לא היינו בטוחים שהירי פגע. אחר-כך ראינו שאחד הלוחות הצדדיים של הנמ"ר קצת התעקם, אבל לא יותר מכך. ירי כזה לא יכול לפגוע בנו. וכשיורים בנו, המסוק הצבאי שמלווה אותנו נכנס לפעולה. כדאי להבין כמה הצבא חזק: כל כוח מורכב גם מחיל רגלים, גם מטנקים, וגם ממסוק שמלווה אותנו ושאנחנו יכולים לדבר איתו במערכת הקשר. אם יורים עלינו, אנחנו יכולים לזהות את הנקודה שממנה יצא הירי ולהכווין את המסוק לנקודה המדוייקת. אחרי כמה שניות המסוק פועל והנקודה מושמדת.
זו לחימה בשטח בנוי, ויש בה אתגרים. צה"ל נכנס לרצועת עזה בשלוש אוגדות. האוגדות מורכבות מחיל רגלים ומחיל שריון, והן שולטות עכשיו בצפון הרצועה. שתי אוגדות נכנסו מצפון, ואוגדה אחת ממזרח. זו האוגדה שבה אני נמצא. נסענו ממזרח – נכנסנו סמוך לבארי והמשכנו עד הים, כך שעכשיו אנחנו מכתרים את העיר מכל הכיוונים ומנתקים אותה מהים. הגבול בין צפון הרצועה לדרומה הוא נחל הבשור, שהעזתים קוראים לו נחל עזה. גם מדרום לנחל עזה יש אנשי חמאס, אבל המפקדים והמקומות החשובים שלהם נמצאים בצפון ולכן הפעילות שלנו מתמקדת שם. אנחנו מאפשרים גם מעבר הומניטרי לאנשים שרוצים לעבור לדרום. אנחנו מכוחות הטוב, מכוחות האור, ולכן אנחנו נותנים להם לעבור, ולא פוגעים בילדים, בנשים ובגברים לא מעורבים.
אתם אומרים, בצדק, שלפעמים החמאס עצמו משתמש באזרחים. וזה נכון, לפעמים יש מצבים מאוד מורכבים מבחינה מוסרית. אבל חשוב לנו להשתדל ככל האפשר לא לפגוע במי שלא מעורב. עכשיו אנחנו נמצאים ממש בפאתי העיר, וקרובים מאוד למפקדה של חמאס שנמצאת, כמו ששמעתם בתקשורת, בבית החולים שיפא. וזה מורכב.
למה אנחנו לא 'פשוט הורגים את כולם'? התשובה פשוטה: כי אנחנו טובים. אנחנו לא הורגים חפים מפשע אם יש לנו ברירה. באנו לפגוע בכוחות הרשע של החמאס, ואנחנו לא רוצים להרוג אנשים שלא קשורים למצב הזה. אני מוכן להרוג מחבלים, וכל מחבל דמו בראשו. אבל אנחנו לא רוצים להרוג אנשים סתם.
האם הרגנו מחבלים? כן. האם אני שמח מזה? לא. האם הצטלמתי או אצטלם עם גופות? התשובה היא - חד משמעית לא. אנחנו לא עושים דברים כאלה. אנחנו לא עושים דברים כאלה, כי אנחנו טובים. כשאני רואה אדם מת אני לא שמח, גם אם מדובר במחבל. אני לא שמח, כי צלם אלוהים מחולל. כמו שאמרתי קודם - אני מוכן להרוג מחבלים, וכל מחבל דמו בראשו. אבל אין בי שום שמחה על כך שהרגתי אדם. אין בי שום שמחה כשאני רואה גופות על החוף של עזה – כי צלם אלוהים מחולל. בכל אדם יש צלם אלוהים, גם אם הוא בחר לעשות רע.
הנקודה הזו מחזירה אותי למה שאמרתי קודם על הסיבה למלחמה, ובזה אני רוצה לסיים. בכנות, אני לא רוצה לסכן את החיים שלי. אבל במצבי קיצון אני מוכן לסכן אותם בשביל שהטוב ינצח והרע יפסיד. והנכונות הזו היא מה שנותן ערך לחיים שאנחנו רוצים כאן: אנחנו לא חיים רק בשביל לחיות, אלא בשביל לעשות טוב.
ובינתיים, תשמרו על עצמכם, תהיו חזקים, ותמשיכו לעשות טוב.