אני בצו-8 די מוזר מאז שמחת תורה. שומר על הבית, על המשפחה, על החברים ועל הישוב. זה צו-8 מוזר ונוח, אבל גם מקשה לשמור על רמת כוננות ומבצעיות גבוהה כי אני לא חוזר למוצב, אלא לבית, וזה מוזר כי בניגוד לשגרה בה אני כותב וכותב וכותב, פתאום יש לי שפע של זמן למחשבות באימונים ובשמירות וגם בבית בין לבין. ובכל הזמן הזה קשה לי לכתוב משהו רציני ועמוק, הכל קצר וקולע לטוויטר. ובכל זאת, הערב (א') הצלחתי.
לא רציתי לכתוב את זה
צר לי לכתוב על כך ואין מדובר בהתפכחות אלא במשהו שצריך להגיד: במחילה, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא מדינאי גדול אבל איש ביטחון לא גדול ששייך למרכז-שמאל, ואולי גם זה לא כי אפילו בשמאל היו מי שהתנגדו, למשל, למזוודות הכסף שממשלותיו העבירו לארגון הטרור חמאס.
נתניהו הוא האיש שהפך את חמאס למפלצת, בלי שהתכוון לכך, באמת בלי שהתכוון לכך, ואני גם לא מאשים אותו. לצערי הרב נראה שלא יהיה שינוי משמעותי בגישה של נתניהו לבעיית עזה ולמה שיש לעשות לה ולתושביה, זאת על אף החטופים הרבים שלנו והמחדל הגדול שלו, של ראשי הממשלה לשעבר ושל מערכות המודיעין בהווה ובעבר שלא האמינו להבטחות חמאס.
מלחמה זה דבר כואב
מלחמה זה דבר כואב. ישראל ידעה מלחמות רבות ויכלה להן בזכות האמונה, הרוח ואומץ הלב של הלוחמים, במלחמה הזו גם של הלוחמות.
בימים הראשונים מאז פרוץ המלחמה עוד ניתן היה לחשוב שהפעם באמת משהו ישתנה. אבל למרות זאת גם הפעם, כך נראה לי הערב, שום דבר מהותי לא יקרה. נתניהו וכמה משריו משדרים באופן ישיר ועקיף שכלל לא בטוח שאנחנו יכולים לנצח במלחמה הצודקת שלנו. לשיטתם, בניגוד לעבר ועל אף הרוח האיתנה שלנו הלוחמים, ושל העם - אם תהיה יותר מזירה אחת לא נסיים את המלחמה בניצחון. בשל הפחד מזירות לחימה נוספות כבר לא מדברים על השמדת חמאס הנאצי, אלא אולי, רק אולי, על פגיעה קשה ביכולותיו.
יותר משבוע חלף מאז חטפנו מחמאס. אם לא נסיים את סיפור עזה, אם לא נחזור לשלוט בה או לפחות בחלקה ואם לא נחזור וניישב בה יהודים, ממתינה לנו מלחמה קשה יותר בעתיד הלא רחוק: עזה, מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, ובפעם הבאה גם איראן, יו"ש ורבים מערביי ישראל.
התפקיד שלנו כאזרחים הוא לתת את התמיכה לממשלה ולעומד בראשה ואת זה אני מבקש לעשות מכאן, למרות כל המילים הקשות. הלוואי שאתבדה והסיפור שלנו עם עזה יסתיים בצורה הנכונה, הלוואי ואצטרך לבקש כאן סליחה מראש הממשלה.