הקרע בעם הוא מונח שחוזר על עצמו כל כך הרבה בשנה האחרונה. הוא התחיל לעלות לכותרות כבר בחודש ינואר אחרי הצגת התכנית המשפטית של שר המשפטים יריב לוין. מי היה מאמין שהקרע בעם, שלפעמים בעיניים שלנו נראה יותר כמו קריעת ים סוף או כמו מגדל בבל, הוא בסך הכל מחיצה קטנה שהפרידה בין נשים וגברים שהתפללו ביום כיפור.
אני מסקר את ההפגנות של מתנגדי הרפורמה מחודש ינואר. פגשתי במפגינות ובמפגינים ושוחחתי איתם ארוכות. עם חלקם אני בקשר טוב. אני שומע את קולם ומבין באמת את כאבם מהתכנית המשפטית. בעיקר, אני מבין את ההרגשה שלהם. הם באמת בטוחים שנגמרה להם המדינה פייפן כמו ששר אריק איינשטיין. זה נגמר מבחינתם. הדתיים, הקיצוניים, הפאשיסטים השתלטו על ארצם מולדתם שבה השקד פורח וכבר אף אחד מהם לא מחכה לאורח. וודאי שלא במעוז האחרון – תל אביב שרשומה בטאבו על רון חולדאי שפרש מהמירוץ לכנסת לאחר שהבין שאין לו באמת כוח פוליטי ארצי. אוי לבועה.
תמות נפשי עם אחים. ממש כמו המערכון הנהדר של ארץ נהדרת על יום כיפור – כך מתנהגים אותם מפגינים. אם אני לא מתפלל, אף אחד לא מתפלל. "צום קל שיהיה לכם", אומר שאולי לאחיו ראובן. כמו ששמשון הגיבור צעק ברגע שהפיל את העמודים, זה בדיוק מה שעושים אותם מפגינים שקוראים לסרבנות, קוראים לא לציית לחוקי הכנסת ולא מאפשרים למתפללות ומתפללים לכפר על עוונותיהם בכיכר דיזנגוף.
האמת היא שההרגשה אחרי המראות מכיכר דיזנגוף בתל אביב היא שיש רק אמת אחת והיא רק בצד אחד. עם מחיצה או בלי מחיצה. היא רק בצד של המפגין. מבחינתם, הצד השני תמיד טועה. הוא בור. ההפרדה האמתית היא בין האמת שלי, שאינה מתקבלת ובין האמת של המפגינים שהיא טהורה לעד. עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בַּיּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מִטָּה, עם הפרדה או בלי הפרדה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָמפגינים
הכותב הינו עיתונאי באחד מגופי התקשורת המרכזיים בישראל