לפני 75 שנה התחולל כאן נס, לאחר השואה הנוראה, על רקע רדיפות יהודי ארצות ערב, בשעה שחמש צבאות מתכנסים כנגד המדינה שזה עתה קמה. הנס הזה לא נולד יש מאין, היו בו צברים שקלטו עולים, לקחו בו חלק נצר אחרון ובעלי משפחות, בנס הזה שהתרחש לפני 75 שנה לקחו חלק דתיים וחילונים, חרדים ואנשי השומר הצעיר, אנשי אצ"ל ואנשי פלמ"ח.
אבל יכולנו, והנס קרה
לא על הכל הם הסכימו, היו רגעים שנדמה היה שלא נוכל להתחבר, אבל יכולנו והנס קרה. השבועות האחרונים מאיימים על מי שאנחנו, מאיימים על מה שהשגנו. נדמה ששאלת הרפורמה המשפטית פתחה פצעים ישנים על טעויות שנעשו ב75 השנים האחרונות. נהיה חייבים להתייחס אליהם ולנסות למצוא את הדרך לתקן, אין לנו ארץ אחרת ואין לנו עם אחר, אין גם ערובה שנס הבית הרביעי יקרה במידה וחלילה נהרוס במו ידנו את הבית השלישי.
"רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב החברתי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה היתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחייה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד. מעולם לא פקפקנו שאנחנו עם אחד. הגיעה העת, לעשות כל שביכולתנו כדי שנהיה גם חברה אחת. חברה מפוצלת וחלשה, משמעה – עם מפוצל וחלש. וכן להיפך. לפנינו כלים שלובים שלא ניתנים להפרדה". את הדברים הללו אמר יגאל אלון מגדולי דור התקומה כשר החינוך והתרבות בנאום שנשא בטקס חלוקת פרס ישראל, יום העצמאות 1973.
אין קבוצה בחברה הישראלית שלא נותנת יד מתוך ערבות הדדית
על הערבות ההדדית שהצלחנו לייצר בתוכנו אין חולק, העובדות מדברות בעד עצמן, מפעלי חסד עצומים שבאים מתוך החברה החרדית, זק"א, חסד של אמת, התנדבות בבתי החולים קופות גמילות חסדים ועוד.
מצד שני צעירי הקיבוצים שיודעים ברגע להתגייס למען תושבים מקו עימות זה או אחר ולארח אותם כיד המלך. בני הציונות הדתית שמתנדבים בארגונים שונים, בני נוער חילונים שמובילים מיזמים של שילוב בעלי מוגבלויות ועוד. אין קבוצה בחברה הישראלית שלא נותנת יד מתוך ערבות הדדית. לצערי לחלק גדול מידי מאותם מפעלים ולאותה ערבות אנחנו נחשפים רק בעיתות משבר ורגע אחרי אנחנו שוב הופכים לשונאים.
אם תרצו אנחנו יודעים להיות עם ישראל כשהחרב מונחת על הצוואר ואולם זמן קצר אחרי, אנחנו שוב הופכים זרים לצערי זה לזה אולי אפילו יריבים. כפי שאמר יגאל אלון, אחרי 75 שנה אנחנו מחוייבים לעשות את הצעדים שיביאו אותנו להיות ולחיות גם כחברה אחת בשעה שהכל רגוע ואין איוב משמעותי על הגדרות.
הפיצול הקשה שאנחנו חווים כעת בתוכנו הוא איום אסטרטגי על המשך קיומנו כאן
"חברה מפוצלת וחלשה משמעה עם מפוצל וחלש", כלומר, הפיצול הקשה שאנחנו חווים כעת בתוכנו הוא איום אסטרטגי על המשך קיומנו כאן. לכן צריך מצד אחד לעודד לתמוך ולחזק את מי שמבקשים פשרה בסוגיות שהציפה הממשלה בשאלת איזוני הכוח בין הרשויות. צריך לדחוק במי שמאמצים את שיח הקצוות להתמרכז ולהתפשר, עץ עקשן וזקוף דינו בסופה של סערה שצמרתו תשבר, עץ שתהיה לו המסוגלות מידי פעם להתכופף בסערה, יחזור ויהיה זקוף כשהיא תפסק.
אנחנו חייבים גם להודות באתגרים שניצבים לפנינו שכן הוויכוח יצא מגבולות הגזרה של הרפורמה המשפטית בלבד, יש וויכוח על המרחב הציבורי, על חלוקת הנטל, על מעמדות, יש חילוקי דעות בשאלות של דת ומדינה, בחלוקת המשאבים ועוד. מהיום הזה נצא יחד עם אזרחים שאכפת להם, להוציא בקול גדול את הקריאה להתווכח לשם האחדות, לא להסכים בשם האחדות, ובשום פנים ואופן לא לוותר עליה!
לכל אחד ואחת ללא הבדלי תפיסה יהיה מקום בטוח בחברה הישראלית על אף ההבדלים בינינו
האחדות שלנו נמדדת גם ביכולת לחיות אלה לצד אלה באורחות חיים אחרות, שכנים עם דעות שונות ותפיסות שונות. האחדות שלנו היא הנשק הסודי שלנו לאורך הדורות, הן בגלות שנכפתה עלינו והן לפני 75 שנה כשהתחולל הנס. אחדות היא הקריאה שצריכה להיות המצפן, אחדות ולא אחידות. האחדות היא המפתח להמשך קיומנו כאן והמשך קיומו של הבית השלישי שביננו גם למאות הבאות.
אחדות ולא אחידות כיוון שאין כל אחד מאיתנו דומה לאחר, כי אין באמת חלוקה שווה, כל אחד תורם בדרכו שלו לחברה שבנינו יחד. קחו למשל גוף התנדבותי כמו יד שרה, ארגון שהוקם על ידי חרדים, כיום תמצאו בו חילונים, דתיים, דרוזים וערבים, פסיפס של החברה הישראלית שיחד מחבר תמונה נפלאה. השאיפה לאחדות צריכה לסמן לעצמה מטרה. לכל אחד ואחת ללא הבדלי תפיסה יהיה מקום בטוח בחברה הישראלית על אף ההבדלים בינינו. מהיום הזה צריכה לצאת הקריאה אחדות.