אני חוזר עכשיו משלושה שבועות של מילואים בגזרת עציון. ואני רוצה להביא לכאן את הקולות של החברים שלי מהצוות בגדוד 439 של חיל התותחנים. המדינה לא תמיד עושה לחברים שלי חיים קלים. אחד מהם, המדינה עוד לא מכירה ביהדות שלו, אחד אחר, המדינה לא מאפשרת לו להתחתן, יש ביניהם כמה שבכלל לא אוהבים את הרעיון של לשמור על התנחלויות.
כולם, כך יצא, מה שנהוג היום לכנות 'חילונים', כולם מה שנהוג לכנות היום 'שמאל'. אבל כולם, עד האחרון שבהם, ויתרו על עבודה ולימודים ומשפחה והתייצבו בכניסה לבא"פ לכיש ביום ראשון בצהריים. כשנפגשנו הם סיפרו לי שהם מגיעים לכאן מן ההפגנות. מתל אביב ומירושלים ומבאר שבע.
מה הרגע שבו החלטתם שאתם יוצאים מהבית ומתחילים להפגין?
אז שאלתי אותם למה אתם מפגינים, ובהתחלה הם הסבירו על כמה הרפורמה מסוכנת וכמה שהממשלה גרועה. אין בעיה, אמרתי להם, אבל אני מכיר אתכם כבר עשר שנים. אף פעם לא שמעתי ממכם מילה אחת על פוליטיקה. זה אף פעם לא עניין אתכם. מה הרגע שבו החלטתם שאתם יוצאים מהבית ומתחילים להפגין?
ואז הם ענו לי תשובות קצת אחרות. ראינו את ראש הממשלה שלנו קורא לנו אנרכיסטים, שמענו את שר האוצר שלנו אומר שהוא בז לנו, קראנו את שרת ההסברה שלנו כותבת שאנחנו נמושות, צפינו ביו"ר ועדת חוקה כשהוא אומר שהוא מזלזל בפחדים שלנו. אנחנו מרגישים שהממשלה הזאת דורסת אותנו, שהיא לא רואה אותנו. שבכל יום היא מעלה הצעות חוק הזויות שלא ברור אם נועדו להפחיד או להרגיז אותנו.
"אני באמת לא יודע מה צריך להיות האיזון המדויק"
אז לא יכולנו להישאר בבית. זה מה שהוציא אותנו לרחובות. תראו, אני לא באתי לכאן עם עמדה מגובשת ביחס לרפורמה המשפטית. אני באמת לא יודע מה צריך להיות האיזון המדויק בין הרשות המבצעת והשופטת. באתי לכאן כדי לומר שככה לא מדברים. ככה לא מתנהגים. ככה לא מנהלים מדינה.
ובוודאי שככה לא משנים ומנסחים מחדש את יסודות המשטר והחברה. בימים האחרונים אפשר לשמוע אצל חלק מחברי הממשלה קולות רכים יותר, קולות שמנסים לקרוא לפיוס ולאחווה. אבל יש כלל הלכתי שהוא מאד מתסכל אבל גם מאד מאד עמוק: ההלכה אומרת שכדי להפוך כלי טהור לכלי טמא מספיק לפעמים רק דיבור, אבל כדי להחזיר אותו להיות טהור אחרי שהוא נטמא, חייבים לעשות מעשה.
"טימאנו את המקומות הכי טהורים ונקיים בחברה"
יכול להיות שעם סגנון דיבור אחר ועם התנהלות אחרת אפשר היה להעביר רפורמה די דומה לזו שעומדת על הפרק. אבל עכשיו כבר לא די בדיבורים. טימאנו את המקומות הכי טהורים ונקיים בחברה הישראלית. פגמנו ביסודות של הברית שקושרת אותנו יחד בארץ הזאת.
ובנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו לא יעזרו מילים יפות. אנחנו זקוקים למעשים. חייבים לעצור את מירוץ החקיקה, וגם את פעולות המחאה, להפסיק את הדהירה החד-צדדית אל התהום, ולשבת ולדבר יחד. כדי להחזיר את האחווה ואת הערבות ההדדית, כדי להשיב את האמון, ולחדש את הברית שכרתנו לפני שלושת אלפים שנה ערב חג הפסח. שבוע טוב, עוד לא מאוחר לתקן.