כרב היישוב, כעורך חופתנו ובריתות ילדינו, כראש הישיבה בה סיימתי למודי תיכון, כסב אחייני, כאיש רוח ותורה, ענק שבענקים אשר מעבר לתורתו העמוקה, המחברת, הרואה תמיד את האור ואת הטוב ומנסה בכל לגרש את החושך.
בצמתים האישיים והמקצועיים זכיתי לעצותיו וחכמתו. בשמחות המשפחתיות שלנו, הרגשנו את שמחתו. תודעת השליחות שלו, הינה חלק מדמות דיוקנו הענקית שאני משתדל לשים לנגד עיניי. הלכתי אליו לשבת עם תלמידיי, עם בוגרים, עם חבר שנדרש לסיוע בענייני משפחה, מפגש צוות מחנכים ומחנכות ממקיף ב' אשקלון ולהכל הוא מצא זמן.
בשיעור א כשלמדתי לראשונה, כסדר, הרב קוק, פניתי אליך בבקשה ללמוד עימך והרב הזמין אותי לחדרו במוצ"ש. חוצפה של צעירים. שיא השיאים היה המסע לפולין. הרבנית והרב הובילו מסע של אמונה, כאב, דביקות וזכינו שם לשימוש גדול דור ואדם ענק.
בהכנסת ספר התורה בברוכין לזכר 3 הנערים, שיבחת את נווה נכדך וחבריו, על הבחירה של נוער להנציח קדושי ישראל ממכירת סוכריות ודיברת על הכח העצום של הנער שכה אהבת לחנך באחד שעורי הבוגרים באורות, שירה שאלה אותי: גדעון, מה למדת היום? איך היה השיעור? אמרתי לה, שאני בא לקחת לנשמה, את אש התורה שיש ברב. השיעור הוא התירוץ.
נעשה הכל ללכת ולחנך בדרכך: לענווה, לתודעת שליחות נצחית, למסירות נפש לעם ישראל ולאמונה וודאית באור שיש בכל אדם ולנצחיות עם ישראל, משפט אחד במסיבת יום הולדתך, מתמצת הכל: אני לא חי בשביל שיעשו לי יום הולדת, אני חי כדי לעשות טוב לעם ישראל
קשה עד מאד המחשבה על פרידה ממך, יתומים היינו ואין אב. אין מי שמעריך את מה שהגענו אליו. אין מי שחווה את מה שהיה פה קודם נס גאולת ישראל והקמת מדינת ישראל ויודע גם בעת משבר לראות את הטוב תחסר לי מאד רבי ומורי, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
גדעון שינדלר, תלמיד ושכן של הרב דרוקמן זצ"ל מנהל מקיף ב' אשקלון.